שואלת הגמרא (מגילה י"ד ע"א) מדוע לא קוראים הלל בפורים, ומתרצת: "קְרִיאָתָהּ זוֹ הִלּוּלָהּ". צריך להבין: מדוע דווקא בפורים ההלל נאמר בצורת קריאת סיפור, שלא מצינו בשום חג אחר?
מבאר רבי יצחק הוטנר בפחד יצחק: המחייב של ההלל הוא צורת הנס עצמו. אם הנס נעשה בצורה גלויה - כמו יציאת מצרים, קריעת ים סוף - החיוב הוא הלל בצורה גלויה. אבל אם הנס נעשה בצורה נסתרת, כמו בפורים - שנלמד מ"וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר" - גם ההלל המתאים לו חייב להיאמר בצורה נסתרת: קריאת מגילה בחוץ גלויה, וההלל טמון בתוכה.
"נסתר" משמעו שמי שאינו מתבונן, יחשוב שהכל קרה במקרה - ללא כוונה או השגחה. אבל מי שמתבונן רואה שהדבר נעשה במכוון, בהשגחה פרטית. במגילה אפשר לחשוב שאחשוורוש הרג את ושתי במקרה, שבחר באסתר במקרה - אבל המתבונן רואה שהקדוש ברוך הוא סיבב את כל מהלך המגילה. אותה התבוננות בחסד השם - זו עצמה ה"הלל" שיש בקריאת המגילה.
שואל רבי אלכסנדר זיסקינד (בעל "יסוד ושורש העבודה", שער י"ב, פרק ד'): הביטו במגילה עצמה - אין בה שום מילת שבח או הודיה מפורשת להשם! שם ה' אפילו לא מוזכר במפורש, רק ברמז. אם כן, איך אפשר לומר "קריאתה זו הלילה"?
מתרץ: "אֵין זֶה כִּי אִם אַחַר כַּוָּנַת הַלֵּב". בפה אין מהללים, אבל עצם סיפור הניסים והנפלאות מחייב התבוננות - ואז הלב מתמלא הודיה. כשאדם קורא "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהָמָן... וְעָשֵׂה כֵן לְמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי", וחושב במחשבתו על גבורת השם שהפכה תוך רגע את הרשע מרום שיאו לתחתית, ונותן בליבו הודיה על כך - זו נחשבת כקריאת ההלל שתיקנו אנשי כנסת הגדולה.
כותב רבי אלכסנדר זיסקינד בלשון חריפה: מי שקורא את המגילה בלי כוונה, בלי לחשוב על גבורות השם בכל פסוק, "אֵין אָדָם יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ כְּלָל בִּקְרִיאַת הַמְּגִלָּה" - אין הבדל בין קריאתו לקריאת מגילה אחרת.
אילו סיפרנו את סיפור המגילה לאדם זקן ששמע אותו לראשונה, הוא היה מתפעל מיד. אנחנו, מתוך הרגל, כבר לא מתפעלים - וצריך להתאמץ להתבונן במילים ולהתפעל מגבורות השם.
יהי רצון שנזכה לקרוא את המגילה כראוי, לכוון כראוי, ולהודות להשם יתברך בכל ליבנו בשמחה עצומה - ואז ודאי נזכה להיגאל גאולת עולמים.