🎧 להאזנה לשיעור כאן באתר:
מובא בשם המגן אברהם (סימן תצד), בשם דברי הגמרא במסכת עבודה זרה, שלדעת הכל ניתנה התורה ביום החמישים לספירת העומר — אלא שנחלקו התנאים באיזה תאריך בדיוק חל היום ההוא, בו' בסיוון או בז' בסיוון, בהתאם לשאלה אם החודש היה מלא או חסר. אך לדברי הכל, מבחינת מניין הימים מיציאת מצרים, ניתנה התורה ביום החמישים בדיוק.
ויש לשאול: מדוע קבע הקדוש ברוך הוא את מתן תורה דווקא ביום החמישים לאחר יציאת מצרים, ולא מיד ביום הראשון? מתרצים המפרשים יסוד עמוק: כוונת השם יתברך הייתה לבסס תחילה את יראת החטא, שהיא הכנה הקודמת לחוכמה — הן במעלה והן בזמן. עם ישראל היה צריך להגיע קודם, על ידי שלושת ימי ההגבלה, על ידי כל הבירורים ממצרים, לידי מצב נפשי מסוים, שרק ממנו אפשר לקבל את התורה.
בלשון רמז קוראים לימי ספירת העומר "תמימים" — כל יום משער אחד של טומאה נכנסים לשער אחד של קדושה, על ידי תשוקה וכיסופים, וכפי שכתב ספר החינוך על עניין הספירה. ועל ידי סייעתא דשמיא, ככתוב "וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי" — הקדוש ברוך הוא קירב אותנו ועשה לנו נסתרה מלמעלה עד אליו יתברך ממש.
בהגדה של פסח אנו אומרים: "אִלּוּ קֵרְבָנוּ לִפְנֵי הַר סִינַי וְלֹא נָתַן לָנוּ אֶת הַתּוֹרָה, דַּיֵּנוּ". ויש לשאול שאלה עצומה: מה שווה קרבת הר סיני בלי התורה? אילו לא הייתה שם התורה, מה בכלל היינו מקבלים כשהיינו קרבים להר סיני?
עצם מעמד הר סיני היה, אם כן, קרבת השם עצומה — לימוד היכן יכולים אנו להגיע, לְאָן יכול עם ישראל להגיע. וזו אחת מעשר הזכירות שחייב אדם לזכור בכל יום.
מסופר על אחד המשגיחים, כשלימד תלמידים ב"שערי תשובה", לרבינו יונה, שהתחילו מ"שער היראה" קודם כל שער אחר. שאלוהו תלמידיו: הרי אנו נמצאים עדיין בדרגת "שער הזהירות", כיצד אפשר לקפוץ ישר לשער הקדושה? השיב: צריך לדעת קודם כל לְאָן צריכים להגיע, לְמָה צריכים לשאוף — ורק אז מתחילים לעבוד בפועל. וכך גם עלינו לדעת: מעמד הר סיני היה מדרגה טבעית שעם ישראל יכלו להגיע אליה — ואנו צריכים לזכור תמיד לשאוף לחזור ולהגיע אליה, לקרבת השם הגדולה.
נביא כעת מקור נפלא נוסף, שכבר הוזכר בעבר, מדברי רש"י הקדוש במסכת ברכות (דף ד' עמוד ב'), על השאלה "אֵיזֶה הוּא בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא? זֶה הַסּוֹמֵךְ גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה". מבאר שם רש"י בשם הירושלמי משל לעבד שבא לדפוק בפתח אצל המלך; המלך פתח לו — מיד, כשראה שנפתח לו הפתח, צריך לשמור על הרגע הזה ולהיכנס מיד לתפילה.
מלמדנו רש"י הקדוש בזה סוד עצום: כל מי שמשבח ומקלס ומודה להשם יתברך, זוכה שהשם יתברך מתקרב אליו — וממילא מעמיד עצמו קרוב אל השם יתברך. לכן לא פלא כשאדם רגיל להודות ולשבח ולהלל להשם יתברך בכל עת ובכל זמן, על הכל, בכול, מכול, כול — ולא חסר על מה, ומשבח אף על מה שנראה לו לא כל כך טוב, אלא אף על כך הוא מודה — הרי הוא זוכה למעלות כל המעלות הנשגבות: ביטחון, אמונה, שמחה, זריזות, תורה, כל אשר מונים בשיעורים על עבודת ההודיה, כי הוא זוכה להיות קרוב להשם יתברך, ושם יש רק את הטוב ביותר, כמו שאומר דוד המלך: "וַאֲנִי קִרְבַת אֱלֹקִים לִי טוֹב".
מבארים בשם בעל התניא: מה שנוהגים לומר בראש השנה "שנה טובה ומתוקה", כי רבנו יונה כותב שמעיקרי התשובה היא ההכרה בלב "כי רע ומר עזבו את השם". "עזוב את השם" — התרחקות מקרבת השם — זהו ה"רע". ומה הפוך מ"רע"? "טוב". ומה הפוך מ"מר"? "מתוק". נמצא, ש"טובה ומתוקה" פירושה קרבת השם — קרבת השם היא הדבר הכי טוב שיש בעולם.
וממילא, ככל שאדם מודה ומשבח יותר, הוא מתקרב יותר אל השם, ויכול להגיע לדרגת מעמד הר סיני, שמהותו קרבת השם יתברך. ומתוך קרבת השם הזאת לקבל את התורה — זוהי קבלה אחרת לגמרי, זוהי קבלת מתן תורה בחשק ובאהבה עצומה.