יום עשרה בטבת הוא יום גדול. ונרצה להתבונן מעט במעלתו, כדי שנזכה לספוג מתוכו קדושה, ולקדש את עצמנו ליום הזה ולכל השנה כולה.
ביחזקאל (פרק כד) כתוב:
הקדוש ברוך הוא מתגלה ליחזקאל ואומר לו: כתוב לך את שם היום. והפסוק מדגיש "בעצם היום הזה". ומכאן למד האבודרהם: כמו שנאמר "בעצם היום הזה" ביום הכיפורים, הדוחה שבת, כך גם עשרה בטבת היה דוחה שבת.
ומה מיוחד כל כך ביום הזה, שבורא עולם מצווה את יחזקאל לכתוב אותו? על תשעה באב לא מצינו "כתוב לך". על שבעה עשר בתמוז לא מצינו "כתוב לך". רק כאן: "בן אדם, כתוב לך". זה יום גדול מאוד, שצריך לכתוב אותו לדורות עולם. ומה תכתוב? "את שם היום".
מבאר החתם סופר דבר נפלא מאוד. בית המקדש היה גבוה מאה אמה, רוחבו מאה אמה ואורכו מאה אמה. ומה סוד הדבר? קדושת בית המקדש מגיעה מן העשירי שבעשירי. עשרה כפול עשרה הם מאה. החתם סופר קורא לזה "יו"ד בתוך יו"ד". משם מגיעה כל קדושת בית המקדש, ולכן מידותיו מאה אמה.
וזה גם סוד התרומות והמעשרות. מתוך מאה, תשעים לישראל, עשרה ללוי, ואחד לכהן. העשירית שמתוך העשירית, האחד מתוך המאה, מגיע לכהן, כי הכהן יונק מן ההיכל, מנקודת המאה. וזוהי קדושת הכתר, הקדושה הגבוהה ביותר.
עשרה בטבת הוא העשור של החודש העשירי, ולכן הוא זוכה לספוג מקדושת הכתר. אם זוכים ביום הזה, אפשר לבנות בו את בית המקדש. ואם לא זוכים, אומר החתם סופר, הכתר, חס ושלום, נהפך ל"כרת", ונגזר חורבן על בית המקדש.
ביום הזה, כל מי שרק יכול, יכול לספוג מקדושת הכתר. ועל זה אומר הפסוק: "בן אדם, כתוב לך את שם היום". דע לך מהו שם היום: העשירי שבתוך העשירי. קדושת היום נשגבת מאוד, ויש בכוחה לבנות את בית המקדש שגבהו מאה אמה.
ועוד דבר נפלא בקדושת היום. בימי דוד המלך, כשעם ישראל לא הודו לה', מתו בכל יום מאה אנשים. ודוד המלך תיקן להודות מאה הודיות בכל יום, מאה ברכות.
וכשמודים לקדוש ברוך הוא מאה הודיות, זוכים למה שנאמר ביצחק אבינו:
יש מאה שערי ברכה שנפתחים למי שמודה לקדוש ברוך הוא. וכמו שאומר בעל הטורים, המשכן עמד על מאה אדנים. אדם שמודה לקדוש ברוך הוא מאה פעמים ביום, הרי הוא בבחינת המשכן. כשיהודי מודה לקדוש ברוך הוא כראוי, מאה פעמים ביום, הוא זוכה לקדושה עצומה, ולהפוך את ה"כרת" ל"כתר".
ולכן "מזמור לתודה" הוא המזמור המאה בספר תהלים. קדושת ההודיה מגיעה עד השער המאה, כמניין האות קו"ף. כשמודים לקדוש ברוך הוא, מגיעים לקדושת הכתר, מגיעים עד השער המאה, "כתר יתנו לך", והופכים את ה"כרת" לכתר ולשערי ברכה. ולכן, כשראה דוד המלך שמתו מאה אנשים, תיקן להודות מאה הודיות, ובזה פוסקות הקללות ונפתחים מאה שערי ברכה.
הפסוק אומר:
איך זוכים להפוך את הקללה לברכה? אמרו בזה רמז נפלא מאוד: "ויהפוך... את הקללה". קח את המילה "קללה" והפוך אותה, ותבין איך הופכים את הקללה לברכה.
כתבו את המילה "קללה": קו"ף, למ"ד, למ"ד, ה"א. עכשיו קראו אותה מן הסוף אל ההתחלה: ה"א, למ"ד, למ"ד, קו"ף. מה יצא? "הלל ק'". הלל של מאה.
על ידי שמהללים את ה' מאה פעמים ביום, מודים לקדוש ברוך הוא, בין בברכות ובין בהודיות שאדם מודה ומשבח את בורא עולם ואומר "מזמור לתודה", הוא הופך את כל הקללה לברכה. הוא הופך את הכרת לכתר.
ביום הזה במיוחד יכול כל יהודי לבקש מהקדוש ברוך הוא שיזכה אותו, במשך כל השנה, לתת "כתר יתנו לך", ולהפוך את כל הכרת שיש בעולם לכתר.
ומראה החתם סופר איך הדבר נרמז בנפלאות במילות הפסוק. "סמך מלך בבל אל ירושלים". שואל החתם סופר: היה צריך לומר "על ירושלים", מה פירוש "אל ירושלים"?
אלא רמז כאן הפסוק את מעלת היום. סמוך וחבר את המילה "בבל" אל המילה "ירושלם".
ב (2) + ב (2) + ל (30) = 34
י (10) + ר (200) + ו (6) + ש (300) + ל (30) + ם (40) = 586
יחד הם 620, בגימטריה "כתר". כי ביום הזה מגיעים לקדושת הכתר. אפשר לזכות בו לקדושת הכתר, לתת "כתר יתנו לך", העשירי שבתוך העשירי, ולזכות לשער המאה, שער ההודיה לה', "מזמור לתודה", המזמור המאה בתהלים.
יהי רצון שנזכה כולנו להודות לה' בכל יום מאה הודיות, ולהפוך את הקללה להלל ואת הכרת לכתר. ואז נזכה לראות את בית המקדש שגבהו מאה אמה בנוי על מכונו, ונעטר את מלכנו אוהבנו בכתר של שבח והודיה, ביום הזה ובכל השנה כולה.