🎧 להאזנה לשיעור כאן באתר:
הגמרא (שבת כא, ע"ב) שואלת "מאי חנוכה", ועונה: "שכשנכנסו יוונים להיכל טימאו כל השמנים... וכשגברה מלכות בית חשמונאי וניצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד... נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה." תמוה: הברייתא כלל לא מזכירה שקבעו נר חנוכה! רק "הלל והודאה"!
מבאר המהר"ל יסוד גדול: לא קובעים חג של הודיה על כל נס, אלא רק על הצלה גופנית ממשית (כמו הצלה ממלחמה). עיקר תקנת חז"ל בחנוכה הייתה להודות על ניצחון המלחמה מהיוונים - לא על נס פך השמן בלבד. אך אם היו קובעים חג סתם על ניצחון מלחמה, היו יכולים חלילה לייחס זאת לגבורת בני האדם בלבד, "יהודה המכבי" וכדומה, ולא להכיר בנס האלוקי.
מהר"ללכן קבעו חכמים את כל ההודיה מסביב למעשה מוגדר - הדלקת הנרות - שאותו אי אפשר להכחיש (השמן דלק שמונה ימים במקום יום אחד). וכך כתוב ב"הלכות שלמה" (סימן ו, הלכה ט): "עיקר תקנת חכמים בתקנת חנוכה - כדי להודות על ידי זה על הניסים הגדולים... בניצחון המלחמות; לכן כוונת הלב בעיקר להודות על ניסי המלחמות." כמו במצוות ביכורים - התורה לא מסתפקת בציווי לפתוח סידור ולומר "מזמור לתודה" סתם, אלא מצווה על מעשה (עלייה לירושלים והבאת פירות) שסביבו נאמרת ההודיה.
מכאן מובן גם למה פוסק המשנה ברורה שיש לומר "הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ" מיד לאחר הדלקת הנר הראשון, בלי לחכות. שכן עיקר מטרת ההדלקה היא ההודיה עצמה - וכשם שכל המצווה כביכול נמצאת להודיה, אסור שיהיה הפסק בין הדלקת הנרות לבין ההודיה. ומכאן גם המנהג הייחודי, שלא מצאנו בשום מצווה אחרת: מיד אחרי הדלקת הנרות היהודים שרים ורוקדים.
ה"צל"ח" זועק בכתביו (סוף מסכת פסחים, עמוד ה): "אוֹי וַאֲבוֹי, מָה נֹאמַר וּמַה נְּדַבֵּר, אֲנִי וְכַיּוֹצֵא בִּי לֹא קִיַּמְנוּ מִיָּמֵינוּ מִצְוַת חֲנֻכָּה!" הכוונה אינה שלא הדליקו נרות - ודאי שהדליקו כהלכה. אלא שעיקר המצווה אינו רק המעשה החיצוני, אלא שהלב יתמלא כולו הודיה לקדוש ברוך הוא על הנס. הרמב"ם עצמו כותב: "מִצְוַת נֵר חֲנֻכָּה מִצְוָה חֲבִיבָה הִיא עַד מְאֹד... וְצָרִיךְ אָדָם לְהִזָּהֵר בָּהּ כְּדֵי לְהוֹדִיעַ הַנֵּס וּלְהוֹסִיף בְּשֶׁבַח הָאֵל וְהוֹדָיָה לוֹ".