⚔️ צא הילחם בעמלק

עמלק שמפריד בין המוח ללב, והאמונה וההודיה שמחדירות את הידיעה אל הלב: כך נלחמים בעמלק בכל דור, גברים ונשים כאחד
מאת: הרב יהודה טאוב

📑 תוכן העניינים

מצווה שמוסרים עליה את הנפש

אנו עומדים השבת לקיים בעזרת ה' מצוות עשה מן התורה: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק". כולנו, גברים ונשים, נלך לשמוע את זכירת מעשה עמלק. יש לנו מצוות עשה, פעם בשנה, לבוא ולזכור את מחיית עמלק. וזו מצווה גדולה עד מאוד.

במנחת חינוך כתוב חידוש נפלא. הוא אומר שבשביל למחות את עמלק צריך מסירות נפש, אפילו עד כדי ספק מיתה. והראיה: מלחמה היא סכנה גדולה מאוד, והתורה אינה סומכת על ניסים. ובכל זאת התורה מצווה ללכת ולהילחם. פירוש הדבר, שבשביל להילחם בעמלק צריך מסירות נפש, אפילו בספק סכנה. בכל המצוות אנחנו אומרים "יעבור ואל ייהרג", חוץ משלוש עבירות. אבל מחיית עמלק, עליה מוסרים את הנפש אפילו במקום פיקוח נפש.

אם כן, אנחנו הולכים לקיים מצווה שהתורה אומרת שאפילו בשבילה צריך למסור את הנפש. זו מצווה גדולה וחשובה עד מאוד. ואמרו חז"ל: אין השם שלם ואין הכיסא שלם עד שיימחה שמו של עמלק.

מלחמה שנמשכת גם היום

התורה אומרת: "מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר". כלומר, גם בדור הזה יש מלחמה לה' בעמלק. היום איננו יודעים מי הוא עמלק, אבל ודאי שהמצווה נשארה גם היום. אחרת, למה אנחנו הולכים לזכור את המעשה? נמצא שגם היום יש מלחמה לה' בעמלק, וגם היום יש אפשרות למחות את עמלק. אנחנו צריכים ללמוד איך נלחמים בו.

ועוד דבר. ספר החינוך כתב שלדעתו נשים פטורות ממחיית עמלק, כיון שאינן יוצאות להילחם. אבל המנחת חינוך חולק עליו ואומר: מה אנחנו יודעים על טעמי המצוות? יש הרבה טעמים למצווה. וכך מנהגנו, שגם נשים יוצאות לשמוע את זכירת מעשה עמלק.

אם כן, בואו נלמד מה הטעם. איזו מלחמה יש לה' בעמלק, שגם מי שאינה צריכה להילחם בחרב ובחנית יש לה במה להילחם בעמלק?

"צֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק": "צא" בגימטריה תשעים ואחת, וגם "אמן" בגימטריה תשעים ואחת. לומר לך: על ידי אמונה נלחמים בעמלק.

"וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ": המפריד בין הראש ללב

השם עמלק מזכיר לנו את פרשת השבוע, פרשת ויקרא. בעולת העוף כתוב: "וְהִקְרִיבוֹ הַכֹּהֵן אֶל הַמִּזְבֵּחַ וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ". מה פירוש "ומלק את ראשו"? הכהן מפריד את ראש העוף מגופו. הוא חותך את הצוואר, ומפריד את הראש מן הגוף. "למלוק" פירושו להפריד את הראש מן הגוף.

ומה הוא הצוואר? הצוואר הוא החיבור בין הראש, המוח, לבין הגוף והלב. המליקה חותכת ומפרידה את החיבור הזה. וזה בדיוק מה שעושה עמלק: עמלק אינו נותן לידיעות שבמוח לחדור אל הלב. הוא חותך אותן באמצע. הוא חותך את הצוואר, כמו "ומלק את ראשו". הוא אינו נותן לאמונה לחדור אל הלב.

את העמלק הזה שיש בתוכנו, בקרבנו, אנחנו צריכים למחות. וכך היה אומר האדמו"ר מקוצק על הפסוק "אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ": באיזו דרך? בדרך שבין המוח ללב. לשם הגיע עמלק.

להחדיר את האמונה מן המוח אל הלב

תפקיד האדם בעולמו הוא להחדיר את האמונה מן המוח אל הלב. כך כותב הרמב"ן, שכוונת כל המצוות היא:

שנאמין באלוקינו ונודה אליו שהוא בראנו.

רמב"ן, שמות יג, טז

התכלית היא אמונה. אבל לא רק שהאמונה תהיה במוח, אלא שתהיה בלב. כמו שכתוב:

וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ דברים ד, לט

"וידעת היום": במוח. "והשבות אל לבבך": בלב. תפקיד האדם לחיות את האמונה בלב. ואיך עושים זאת? הרמב"ן עצמו אומר: "שנאמין באלוקינו ונודה אליו". על ידי ההודאה. כשאדם מודה לה' על הדברים הטובים שנתן לו, האמונה שבמוח עוברת אל הלב. ההודאה היא הכוח שמחדיר את האמונה מן המוח אל הלב.

דיני ההודאה: כולם קשורים ללב

נתבונן ונראה שדיני ההודאה הם דינים שקשורים לרגש וללב. נביא כמה דוגמאות.

ההודאה ברבים. אנחנו עומדים לפני פורים, שמהותו פרסומי ניסא. המון פעמים מופיע בגמרא שקריאת המגילה היא פרסומי ניסא, ולכן הפליגו חז"ל כל כך במעלת קריאת המגילה. למה צריך לקרוא את המגילה לכתחילה בעשרה? ולא רק מגילת אסתר: ברכת הגומל צריך לומר בעשרה. בקורבן תודה צריך ארבעים לחמים, כדי לפרסם את הנס לפני הרבה אנשים. בחנוכה מדליקים נרות בחוץ, משום פרסומי ניסא. למה? כי המעמד לפני הרבה אנשים משפיע על הלב. וההודאה כל מטרתה להחדיר את ידיעות המוח אל הלב. ולכן בהודאה צריך שיהיה רגש הלב, ולכן מודים לפני עשרה, לפני הרבה אנשים.

ההודאה בקול. עוד הלכה: הודאה צריך לומר בקול. לא מספיק בשקט. כמו שכתוב "לַשְׁמִעַ בְּקוֹל תּוֹדָה". את המגילה חייבים להשמיע בקול. למה? כי הקול משפיע על הלב. אדם שאומר בקול, הקול מעורר את הכוונה. איזו כוונה? כוונת הלב.

אין שליח בהודאה. הלכה שלישית: בהודאה אין מועיל שליח. כל אחד ואחד צריך לומר בעצמו. ולכן ב"מודים" כל אחד אומר בפני עצמו. למה? כי שמיעה משליח היא עניין של מוח. כדי להפעיל את הרגש, צריך שאתה בעצמך תאמר.

כל דיני ההודאה הולכים עם הלב: ברבים, בקול, ובפה של האדם עצמו. כי עניינה של ההודאה הוא להחדיר את ידיעת המוח אל הלב. וזה גם מה שאנו רואים בפרשת זכור: צריך לזכור בפה, ולא מספיק בלב, כי צריך שהדבר יהיה חי אצלך בלב.

עמלק: כפוי הטובה

עכשיו נראה מי הוא עמלק. במכילתא כתוב על "וַיָּבֹא עֲמָלֵק" שעמלק הוא כפוי טובה. ולמה עמלק נקרא כפוי טובה?

יש מבארים כך. הגזירה של "כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם", שנאמרה לאברהם אבינו על זרעו, יכלה להתקיים בעשו או ביעקב. והרי גם עמלק הוא מזרעו של אברהם. נמצא שכאשר עם ישראל עבדו במצרים, הם פטרו את עמלק מן הגזירה. בזכותם הוא נפטר מן השעבוד. ואם כן, עמלק היה צריך להכיר טובה לעם ישראל. ובמקום להכיר להם טובה, הוא הולך ונלחם בהם.

אבל יש מבארים בפשטות יותר. על עמלק נאמר "אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ", ופירש רש"י: לשון מקרה. וכן במגילה: "וַיְסַפֵּר הָמָן... אֵת כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ". הכל מקרה, הכל קורה במקרה. עמלק אינו חי אמונה. הוא אינו חי את האמונה שהכל בא מבורא עולם. עמלק הוא השורש של "הכל מקרה" בעולם.

"כופר": בה' ובטובה

ונראה דבר נפלא. בלשון הקודש, המילה שמבטאת את ההפך מהודאה מבטאת גם את ההפך מאמונה. המילה "כופר": יש כופר בבורא עולם, ויש כופר שהוא ההפך ממודה. בדיני ממונות יש "מודה במקצת", ויש "כופר הכל". למה מי שאינו מודה נקרא כופר? כי שניהם אותה בחינה. האמונה וההודאה הולכות יחד. אדם שמאמין, זה במוח. אדם שמודה, זה בלב. ומי שחסר אמונה, קל וחומר שהוא כפוי טובה. כי רק על ידי אמונה מגיעים להודאה.

עמלק אינו מודה לה', כי הוא אינו מאמין בה'. ולכן הוא נעשה שיא כפיית הטובה, סמל כפיות הטובה. ובאמת רואים גם במגילת אסתר שהמן העמלקי היה כפוי טובה: הוא לא רצה לזכור את החסד שעשה לו מרדכי. עמלק הוא סמל כפיות הטובה, כי הוא חי שהכל במקרה. הוא אינו מאמין בבורא עולם, וממילא אינו מכיר לו טובה.

"הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ": מתי בא עמלק?

מתי עמלק בא להילחם בישראל? כשעם ישראל שוכחים את הטובות שהקדוש ברוך הוא עשה להם. בפרשת בשלח: "וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם". ומה הם עושים? צועקים: "לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם?" עד שנאמר:

וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת ה' לֵאמֹר הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן. וַיָּבֹא עֲמָלֵק שמות יז, ז-ח

ודאי שהם ידעו שבורא עולם קיים. אבל הם חשבו שעכשיו הוא שכח אותם. "הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן?" וזה קורה לכל אדם. כשטוב לו, הוא יודע שיש בורא לעולם: "תראה כמה הוא היטיב לי!" אבל יום אחד יש חושך, יש הסתר. התינוק בוכה בלילה, השידוך מתעכב, הפרנסה דחוקה, הילד מתקשה. ואדם חושב: "היש ה' בקרבנו אם אין? אולי ה' שכח אותי עכשיו? אולי עכשיו הוא לא אוהב אותי? הנה, תראה כמה צר לי."

זה עמלק. זה עמלק שאומר לך: "עכשיו ה' שכח אותך". ולמה בא עמלק כזה לתוך הלב שלנו? אומרת התורה: כי אתה לא זוכר את חסדי הבורא איתך. אילו היית זוכר את חסדי הבורא, לא היה מגיע עמלק כזה.

כך מוחים את עמלק

ולכן אומרת התורה כיצד נלחמים בעמלק:

כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק שמות יז, יד

"כתוב זאת זיכרון בספר": כתוב בספר את כל הניסים שקורים לך. "ושים באזני": פרסם את הניסים שלך, השמע אותם בקול. על ידי שאתה מספר את ניסי ה', אתה זוכר שהקדוש ברוך הוא נמצא תמיד איתך. וזה מוחה את זכר עמלק. אדם שזוכר את ניסי ה' ומספר את חסדי הבורא, מוחה את עמלק.

ולכן מה עשה משה רבנו מיד אחרי שהקדוש ברוך הוא ציווה למחות את עמלק? "וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ ה' נִסִּי". כדי שכולם יזכרו את חסדי הבורא. זכירת חסדי הבורא היא מחיית עמלק.

זכור, ואחריו ביכורים

ונראה דבר נפלא. פרשת זכור נמצאת בסוף פרשת כי תצא. ומיד אחריה, בתחילת פרשת כי תבוא, מופיעה פרשת ביכורים. מה עניין הביכורים? אדם בא לכהן ואומר "הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹקֶיךָ", ופירש רש"י: "שאינך כפוי טובה". כל מצוות הביכורים היא הכרת הטוב. ללמדך כיצד תמחה את עמלק: על ידי שנכיר טובה, על ידי שנודה לקדוש ברוך הוא ונזכור את ניסיו. על ידי הביכורים מוחים את עמלק.

במגילה: מן הכרת הטוב התחילה המפלה

ונראה דבר נפלא גם במגילת אסתר. איך התחילה מפלת המן? על ידי התעוררות של אחשורוש להכיר טובה למרדכי, שהציל את חייו. תחילת המפלה של עמלק כפוי הטובה הייתה על ידי התעוררות כוח הכרת הטוב. ואולי לכן מופיע במגילת אסתר הביטוי "יהודים", שהוא מלשון הודאה, יותר מבכל ספר אחר בתנ"ך. כי על ידי ההודאה מוחים את עמלק.

ופורים הוא שלושים יום לפני פסח. ופסח עניינו להכיר טובה לקדוש ברוך הוא על הניסים שעשה לנו. ובשביל שנכיר טובה, צריך קודם כל למחות את עמלק, את סמל כפיות הטובה.

נמחה את עמלק בהודאה

אם כן, כשאנחנו הולכים בשבת למחות את עמלק, עלינו לדעת: את עמלק מוחים על ידי ההודאה. ההודאה לה' היא הכוח שמוריד את האמונה אל הלב. על ידי ביכורים, על ידי הודאה, מוחים את עמלק. זו הדרך שלנו היום, בימינו, למחות את עמלק. גם לגברים וגם לנשים.

המלחמה לה' בעמלק מדור דור: "כתוב זאת זיכרון בספר": כתוב את החסדים שה' עושה לך. בנה מזבח, זכור את חסדי הבורא, הבא ביכורים, ולמד בני אדם להודות לה'. כך מוחים את זכר עמלק.

יזכנו ה' למחות את עמלק, שרוצה למלוק לנו את הראש ולהפריד את האמונה מן הלב. נזכה שהאמונה תהיה גם במוח וגם בלב: "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ". שבת שלום ומבורך.

📚 מקורות ומראי מקומות

  1. דברים כה, יז-יט: "זכור את אשר עשה לך עמלק... אשר קרך בדרך", ורש"י שם: לשון מקרה.
  2. מנחת חינוך: מסירות נפש במחיית עמלק, ומחלוקתו עם ספר החינוך בחיוב נשים.
  3. רש"י, שמות יז, טז: אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה שמו של עמלק.
  4. שמות יז, ט, טז: "צא הלחם בעמלק"; "מלחמה לה' בעמלק מדר דר".
  5. ויקרא א, טו: "ומלק את ראשו".
  6. האדמו"ר מקוצק: "אשר קרך בדרך", בדרך שבין המוח ללב.
  7. רמב"ן, שמות יג, טז: "שנאמין באלוקינו ונודה אליו שהוא בראנו".
  8. דברים ד, לט: "וידעת היום והשבת אל לבבך".
  9. תהלים כו, ז: "לשמע בקול תודה".
  10. מכילתא, בשלח, על "ויבא עמלק".
  11. בראשית טו, יג: "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם".
  12. אסתר ו, יג: "ויספר המן... את כל אשר קרהו".
  13. שמות יז, א-טו: "ויצמא שם העם למים... היש ה' בקרבנו אם אין. ויבא עמלק"; "כתב זאת זכרון בספר"; "ויקרא שמו ה' נסי".
  14. דברים כו, ג, ורש"י שם: "שאינך כפוי טובה".
▲
סיכום השיעור: צא הילחם בעמלק