השבת נקרא בבית הכנסת את פרשת פרה, השלישית מארבע הפרשיות שתיקנו חכמינו לקרוא בחודש אדר. ופרשת פרה היא דבר מעניין מאוד.
בשולחן ערוך יש סעיף שלכאורה אינו מובן כלל. כתוב שם: "יש אומרים שפרשת זכור ופרשת פרה אדומה חייבים לקרותם מדאורייתא". כל מי שקורא את הסעיף הזה עומד ותמה. פרשת זכור, מובן שהיא מן התורה. כתוב בפירוש: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק... לֹא תִּשְׁכָּח". יש כאן מצוות עשה לזכור. אבל פרשת פרה? איפה כתוב בתורה שיש מצווה לקרוא את פרשת פרה? זו תמיהה גדולה מאוד.
יש על כך תירוץ מעניין מאוד, ונקדים לו קושיה של המגן אברהם. בתורה יש כמה זכירות: לזכור את יום השבת, לזכור את מעמד הר סיני, לזכור את מעשה מרים, לזכור את מה שהקצפנו את ה' במדבר, ועוד. למה אנחנו זוכרים בקריאה בציבור רק את מעשה עמלק?
ומתרץ המגן אברהם: מעשה מרים ומעשה העגל הם גנותם של ישראל. ולכן לא תיקנו לזכור אותם בקריאה בציבור.
ויש תירוץ נוסף: החיוב לזכור בכל שנה קיים רק בדבר שכתוב בו גם "לא תשכח". אם כתוב רק "זכור", מספיק לזכור פעם אחת. ובשני דברים בלבד כתוב גם "אל תשכח": "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק... לֹא תִּשְׁכָּח", ו"זְכֹר אַל תִּשְׁכַּח אֵת אֲשֶׁר הִקְצַפְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בַּמִּדְבָּר". אם כן, צריך לזכור כל שנה גם את מה שהקצפנו במדבר. אבל כאן אומר המגן אברהם שזו גנותם של ישראל.
מה עשו? תיקנו לקרוא את פרשת פרה אדומה. ומה עניינה של הפרה האדומה לחטא העגל? אמרו חז"ל: "תבוא אמה ותקנח צואת בנה". הפרה האדומה מכפרת על חטא העגל. נמצא שכשקוראים את פרשת פרה, נזכרים במעשה העגל. ועל ידי זה מקיימים את המצווה מן התורה לזכור את מה שהקצפנו במדבר, בלי לפרש את הגנות. ולכן קריאת פרשת פרה היא מצווה מן התורה.
ולפי זה מובן דבר נפלא: למה נשים אינן באות לשמוע את פרשת פרה, כמו שהן באות לפרשת זכור? כי הנשים לא חטאו בעגל. הן לא הסכימו לפרוק את נזמיהן. אם הטעם הוא לזכור את מעשה העגל, מובן שהן אינן צריכות לזכור אותו.
אמנם יש קצת קושי בתירוץ הזה. פשטות "זכור אשר הקצפת במדבר" אינה רק מעשה העגל. הקצפנו במדבר בהרבה דברים. אבל כך מתרצים.
ואולי אפשר לומר תירוץ פשוט ונפלא. אתה שואל איך פרשת פרה היא מן התורה? דע לך: "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה". פרה אדומה היא חוק בלי טעם. אל תשאל למה. כך כתוב, וזהו. פרשת פרה היא מן התורה, חוק בלי טעם.
ומתוך כך נעבור לפרשה עצמה. יש בה שלוש שאלות:
שאלה ראשונה: "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה". היה צריך לומר "זאת חוקת הפרה"! למה כתוב "חוקת התורה"?
שאלה שנייה: בדרך כלל טוב מאוד לדעת את טעמי המצוות. כשאדם יודע את הטעם, המצווה "טעימה" לו, והוא עושה אותה מאהבה ובשמחה. ומצווה בשמחה שווה הרבה יותר ממצווה בלי שמחה. ואכן, כמה טרחו הראשונים, הרמב"ם, החינוך ועוד רבים, לכתוב טעמים לכל מצווה ומצווה! אם כן, למה כאן התורה רוצה שזה יהיה חוק בלי טעם? מה נפשך: אם עדיף טעם, למה כאן לא? ואם עדיף חוק, למה פירשו את שאר המצוות?
שאלה שלישית: למה נבחרה דווקא פרה אדומה להיות המצווה שהיא חוק בלי טעם?
והתירוץ נפלא מאוד. ודאי שטוב מאוד לדעת את טעמי המצוות. על ידי זה יהודי עושה אותן בשמחה, ושמח במצווה שזכה לעשות. אדם שמניח תפילין ויודע את משמעות המעשה, זה דבר נפלא.
אבל יש גם מעלה עצומה כשאדם עושה בלי טעם, בלי להבין למה. מה המעלה? כשאדם עושה בלי טעם, הוא מכופף את עצמו לרצון ה'. למה הוא עושה? כי כך אמר ה'. "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע": קודם כל עושים, ואחר כך מבינים למה.
ולכן ברוב המצוות התורה גילתה לנו את הטעם, כדי שיהיה לנו טעם, שנעשה בשמחה ובאהבת ה'. אבל טוב מאוד שיהיו גם כמה מצוות שלא תבין למה. כי על ידי זה אתה מוכיח שכל מה שאתה עושה הוא לא בגלל שאתה מבין, אלא בגלל שכך אמר ה'. אתה מכופף את הגאווה שלך, שאומרת לך: "אני אעשה מה שאני מבין". ובמקום זה אתה עושה מה שאמר ה'.
"זאת חוקת התורה", ולא "חוקת הפרה": המצווה הזאת מעידה על כל התורה כולה. כשאני עושה גם כשאני לא מבין, רק כי כך אמר ה', אני מוכיח על כל מצוות התורה שכל מה שאני עושה, אני עושה כי כך אמר ה'.
ולמה דווקא מצוות פרה אדומה, שמטהרת את הטמאים, נאמרה בתור חוקה? מסופר על שלמה המלך שזכה לדעת את טעמי כל המצוות. הוא אמר: "אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי". ואמרו חז"ל: "היא" זו פרה אדומה. כל מצוות התורה ניתנו לו להבין את טעמיהן, חוץ מפרה אדומה. היא מטהרת את הטמאים ומטמאה את הטהורים: מי שמזה את מי החטאת על הטמא, נעשה טמא בעצמו. איך יתכן? שלמה המלך התחנן להבין, ולא גילו לו.
ופה טמון עומק עצום. איזה דבר מטהר את האדם מכל טומאותיו? כשאדם עושה מצווה בלי להבין, כשהוא מקיים חוק בלי טעם, זה מטהר אותו לגמרי. זה מטהר את הנפש. כשאדם מכניע את הגאווה שלו, שחושבת שהיא צריכה להבין הכל, ומכופף את עצמו לעשות רצון בוראו, בזה הוא נעשה טהור.
לכן דווקא הפרה האדומה, שמטהרת, ניתנה כמצווה בלי טעם. לומר לך: כשאתה עושה את רצון הבורא, כי כך אמר ה', בלי לשאול "למה" ו"מדוע", זה מה שמטהר אותך. כשאתה עושה מצווה בלי טעם, אתה כולך נעשה טהור.
ואיפה יש לנו היום פרה אדומה? איפה גם היום יכול יהודי לזכות במצוות פרה אדומה, לעשות בלי להבין, ועל ידי זה להיות טהור? יש גם היום.
כשקורה לאדם, לא עלינו, צרה. יש אנשים שסובלים, לא עלינו, צער גדול: בן שעזב את הדרך, או כל צרה וצרה שיש. והאדם אינו שואל "למה?" ו"מדוע?" ו"מה טוב בזה?". הוא אומר: "אם כך רצה ה', הריני מקבל דין שמים באהבה. אני מכופף את רצוני מפני רצון הבורא." ואומר: "תודה רבה לך, ה'. אני מאמין שמה שעשית הוא טוב. אני מודה לך ומברך אותך על מה שעשית, למרות שבעיניי זה נראה רע מאוד. אבל אני מקבל דין שמים באהבה."
זו הפרה האדומה של ימינו. כשאדם עושה ואינו מבין למה, כשזה נראה לו רע, והוא אומר: "אם כך אמר ה', כך אני עושה". וכשאדם נוהג כך, הוא נעשה טהור מעוונותיו. זה מטהר אותו מכל עוונותיו.
לפי זה נוכל להבין דבר נפלא: למה כשאדם מקבל דין שמים באהבה, הרבה פעמים הייסורים מתמתקים? קורה לאדם צרה. ובמקום להתלונן, לבכות ולהתייאש, הוא אומר: "תודה רבה לך, בורא עולם, על מה שעשית. אני מודה לך, ומאמין לך שמה שעשית טוב." ופתאום הצרה נעלמת.
וזה כבר מופיע במדרש בפירוש:
מעשה באשה אחת, ענייה, שלא היה לה מה ללבוש. קנו לה חלוק אחד. הלכה לשטוף אותו בים, ובאו גלים ולקחו לה את החלוק. ראו אנשים, ריחמו עליה וקנו לה חלוק נוסף. הלכה לשטוף גם אותו, ושוב באו הגלים ולקחו אותו. רצו לקנות לה חלוק שלישי.
אמרה להם: "אל תקנו לי. אני כמו לווה, ובעל החוב בא לגבות את חובו. כך רוצה ה'. תנו לקדוש ברוך הוא לעשות את רצונו." היא לא שאלה שאלות. כיון שהצדיקה עליה את הדין, רמז הקדוש ברוך הוא לים, והוציא לה את בגדיה.
כתוב כאן במדרש דבר נפלא: כשאדם מודה על הייסורים, הייסורים פוסקים. אבל לכאורה, למה? מה הרווחנו בכך שהודינו? הרי יש לאדם עוונות, וצריך לכפר עליהם! איך זה שכשאתה מודה, הייסורים פוסקים?
ולפי מה שלמדנו, הדבר נפלא מאוד. כשאדם מקבל דין שמים באהבה, זו פרה אדומה. ומה עושה פרה אדומה? מטהרת את האדם מכל טומאתו. כך גם כשאדם מקבל דין שמים באהבה, זה מטהר אותו מכל עוונותיו. ואם כן, ברגע שקיבלת באהבה, נמחקו העוונות, ואין עוד צורך בייסורים. ומידת הרחמים יכולה לחזור אל האדם, כי הוא נטהר מכל הטומאה שהייתה בו.
אם נגזר על אדם דבר קשה, והוא קיבל אותו באהבה, הוא טהור. זרקו עליו את מי הפרה האדומה של ימינו. כך זורקים על אדם בימינו מי פרה אדומה: כשהוא מקבל דין שמים באהבה. וכשהוא טהור, יכולים להתמתק כל הדינים, והוא יכול לחזור אל מידת הרחמים.
ה' יזכנו לקיים "זאת חוקת התורה": לקבל את הפרה האדומה, לקבל דין שמים באהבה, ולהודות לה' גם כשאיננו מבינים. ובזה נזכה שיזרקו עלינו מי טהרה, ונהיה טהורים, כמו שאנו קוראים בהפטרה: