🎧 להאזנה לשיעור כאן באתר:
היום, י"ד באייר, הוא פסח שני — היום שבו מי שלא הקריב את קרבן הפסח בזמנו יכול היה להקריבו. ומאחר שביום זה שבים אנו, מבחינה מסוימת, אל עניינו של ליל הסדר, ראוי להתבונן בשאלה עצומה ששאל בעל האברבנאל בפירושו להגדה של פסח, שאלה שכל ילד השואל "מה נשתנה" ראוי שיתעכב עליה.
שואל האברבנאל: מה פשר לשון ההגדה, "שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ ומצה"? לכאורה זה תמוה — בדרך כלל בן אדם אוכל או חמץ או מצה, ולעולם אינו אוכל את שניהם יחד באותו רגע ובאותה סעודה ממש. מתי, אם כן, אוכל יהודי גם חמץ וגם מצה כאחד?
מפרש האברבנאל פירוש נפלא: הכוונה היא לקרבן התודה. בקרבן תודה היו מביאים, כמפורש בתורה (ויקרא ז, יב–יג), ארבעה סוגי לחמים — שלושה מהם מצה, ואחד מהם חמץ. הרי שבקרבן זה, שבו האדם מודה לה' על הצלתו, מקריבים חמץ ומצה יחד, ואוכלים משניהם באותה סעודת תודה עצמה. וזהו שאומרת ההגדה: "שבכל הלילות" — בכל השנה, כשמביאים קרבן תודה — "אנו אוכלים חמץ ומצה".
אלא שבזה מתעוררת השאלה מאליה: מדוע, אם כן, דווקא בליל הסדר, כאשר אנו יושבים ומודים לה' על הגאולה ממצרים — הלילה הזה כולו מצה, ואין בו חמץ כלל? הרי ליל הסדר עצמו הוא סוג של "ליל הודיה" גדול, ליל תודה לאומי לקדוש ברוך הוא על הנס הגדול ביותר שהיה לנו — ואם קרבן תודה טעון חמץ ומצה יחד, מדוע כאן, בליל התודה הגדול מכולם, יש רק מצה?
ועוד שאלה נוספת עולה מכאן: מדוע בפסח, בכלל, מקריבים ואוכלים דווקא מצה, ואילו בחג השבועות — כפי שקוראים באותה תקופה בפרשת השבוע, פרשת אמור, על קרבן "שתי הלחם" — מביאים דווקא חמץ? ובכלל, ידוע שבבית המקדש לא היו מקריבים חמץ, "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'" — ומדוע, אפוא, יש שני קרבנות יוצאי דופן שבהם כן מקריבים חמץ: קרבן תודה, ושתי הלחם של שבועות?
לביאור העניין, יש להקדים שאלה שלישית, מפסוק בתהלים. כתוב שם (פרק נ): "זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי... זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי וְשָׂם דֶּרֶךְ אַרְאֶנּוּ בְּיֵשַׁע אֱלֹקִים". לכאורה, כאשר יהודי מקריב קרבן תודה, וקורא לה' בעת צרה ומודה לו על הישועה — היה מתאים יותר לומר "זבח להשם תודה", שכן שם הוי"ה מבטא את מידת הרחמים, ואילו "אלוקים" הוא שם המבטא את מידת הדין. מדוע, אם כן, בפסוק זה מוזכר דווקא שם "אלוקים" בהקשר של קרבן תודה?
מבאר הכתב סופר יסוד נפלא בפסוק "וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח תּוֹדָה... לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחֻהוּ": כאשר יהודי ניצל מצרה — נעשה בריא, יצא מבית האסורים — הוא בא ומודה לקדוש ברוך הוא. אך לעיתים קרובות, בסתר ליבו, הוא חושב: "ריבונו של עולם, אמנם רפאת אותי, אבל למה בכלל עשית אותי חולה מלכתחילה? הוצאת אותי מבית האסורים — אבל למה בכלל הכנסת אותי לשם? אני מודה לך על הישועה, אבל את הצרה עצמה — איני מבין".
אומרת התורה: "וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח תּוֹדָה לַה' — לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחֻהוּ". התודה צריכה להיות שלמה, מרצון גמור — כלומר, שהאדם ירגיש שהשם כולו טוב, ושראוי להודות לו לא רק על ההצלה, אלא גם על הצרה עצמה. גם על זה שהיה חולה, גם על זה שנכנס לבית האסורים — על הכול תודה להשם, מתוך אמונה שהשם כולו טוב, כולו חסד, וגם מה שיצא לצרה — היה לטובה.
מכאן מבינים את עניין החמץ והמצה שבקרבן תודה. החמץ מסמל את הדינים — את הצרה, את הקושי, את השעבוד. המצה מסמלת את הגאולה, את הישועה. יהודי שקרה לו נס ומביא קרבן תודה — הוא מודה לקדוש ברוך הוא גם על המצה (על הגאולה עצמה), אך הוא מקריב גם חמץ: הוא אומר, "ריבונו של עולם, אני מודה לך שהצלת אותי — אבל אני מודה לך גם על הצרה, על הדינים, על הכול, כי אני מכיר שטוב השם לעולם חסדו". וזהו שנרמז בפסוק "זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי" בשם "אלוקים" — כי בקרבן תודה מודים לא רק למידת הרחמים על הטוב הגלוי, אלא גם למידת הדין, על מה שנראה כרע וקושי.
עתה מובן היטב ההבדל בין ליל הסדר לבין שבועות. בליל שיצאנו ממצרים אכלנו מצות, והודינו להשם על הגאולה. אבל על השעבוד עצמו — על ארבע מאות שנות עבדות במצרים — עדיין לא היינו בדרגה שנוכל להודות. עדיין לא הבנו כלל מה הטובה שבשעבוד מצרים. משום כך אכלנו בליל הסדר מצות בלבד — חמץ עדיין לא היה שייך.
בינתיים, בימי ספירת העומר, יום־יום אנו מתחזקים בהודיה להשם ובאמונה, עד שאנו מגיעים לחג השבועות — שבו אנו מקבלים את התורה הקדושה, "חמדה גנוזה" שהקדוש ברוך הוא גנז לנו. ואז מבינים אנו את מה שאמר רבי שמעון בר יוחאי: "שלוש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, וכולן לא נתנן אלא על ידי ייסורים — ואלו הן: תורה, ארץ ישראל, ועולם הבא". עתה מבינים היטב: לולי שעבוד מצרים, לא היינו זוכים להגיע לחמדה הגנוזה — "לְעַבְּדוּם וְעִנּוּ אֹתָם", ואחר כך "וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" — הרכוש הגדול הוא התורה הקדושה.
ולכן, בחג השבועות, אנו משלימים את קרבן התודה שהתחיל בפסח: בפסח אכלנו רק מצות; בשבועות אנו אוכלים גם חמץ, מקריבים קרבן תודה שלם. ומבאר הרמב"ן במפורש, שקרבן "שתי הלחם" של שבועות הוא קרבן תודה להשם — לא רק על הגאולה, אלא גם על שעבוד מצרים עצמו. שכן במעמד הר סיני, במתן תורה, הכרנו שהקדוש ברוך הוא עשה איתנו רק טוב, וצריך להודות לו לא רק על הגאולה ממצרים, אלא גם על השעבוד עצמו — כי לולי זה, לא היינו זוכים להגיע לחמדה הגנוזה.
לפי זה מתבאר נפלא מאוד גם מה שאומר דוד המלך בתהלים (פרק נ): "זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי". כאשר אדם מודה להשם ומקריב קרבן תודה — אל יקריב רק "להשם תודה", למידת החסד בלבד; יקריב גם "לאלוקים תודה", למידת הדין. שיודה לקדוש ברוך הוא גם על הצרה וגם על הגאולה, "כִּי טוֹב השם לְעוֹלָם חַסְדּוֹ".