מסביר האר"י ז"ל שזהו כל עניינה של ספירת העומר: בכל יום ויום נשפעים מוחין חדשים, וכשיש לאדם מוחין ודעת, הוא מתחיל להתבונן בחסדי השם, לקבל דעת, ומתוך כך להודות לו מעומק הלב באמת. זהו עניינו של פסח - להתחיל לקבל מוחין ולשבח את השם, וזה משפיע על כל השנה כולה.
כמו שמובא בספרים הקדושים, השלושה רגלים נקראים "רגל" מלשון שעליהם עומדת כל השנה, ו"חג" מלשון "לחוג" - סיבוב, שסביב החגים מסתובבת כל השנה כולה. וכפי שאדם מודה ומשבח את ה' בחגים, כך זוכה שנפתח לו אור ה' - אור האהבה ואור היראה - בכל השנה כולה.
"פרעה" - מלשון פה רע, ו"מצרים" - מלשון "מיצר הגרון", לרמז שבגלות מצרים לא יכלו בני ישראל לפתוח את פיהם בשירות ותשבחות לבורא עולם. זה נובע מגלות הדעת - שאדם אינו מתבונן ואינו רואה את חסדי השם עמו, ורואה רק את מה שקשה לו, את מה שלא השיג ואת מה שלא הצליח.
כשאדם נמצא בגלות מצרים הרוחנית, הסימן לכך הוא שאינו יכול לפתוח פיו בשבח לבורא, והוא אומר "אין לי על מה להודות, יש לי חיים קשים כאלה". הוא חושב רק על הרע במה שהיה לו ובמה שיש לו כעת, ואינו זוכר ואינו מתבונן באינסוף חסדים שהשם מקיף אותו בהם, מרגע היוולדו.
לכן, כאשר הגיע משה רבנו, "משה" - כדעת האר"י הקדוש - הוא בחינת ה"דעת". משה מגיע ונותן לעם ישראל דעת: לדעת ולהכיר בגדולת ה' ובחסדיו העושים עמם בכל רגע ורגע, וגם מה שנראה קשה - להאיר שהכל לטובה, הכל חסדים, הכל כדי לזכך את האדם ולהכינו לחיי דבקות בה' לנצח.
מיד עם בוא משה למצרים כתוב: "וַיַּעֲבִדוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ... וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים". שהרי כשאדם אינו מתבונן בחסדי השם, הוא גם אינו יכול להתפלל - אינו מבין כמה השם אוהב אותו, ולכן חושב "למה שאתפלל, למה שהשם ישמע בקולי". כשמשה מראה להם כמה השם אוהב אותם ואיתם, נפתח פיהם לתפילה, ואז זעקו מעומק הלב באמת - זעקה שבאה מידיעת החסדים.
ומיד לאחר מכן מגיע השחרור: "וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ" - ושוב הודו, ושוב הודו. ההודיה היא זו שגאלה אותם ממצרים.
בכל פעם שעם ישראל הודו במצרים, המשיכו עוד ועוד חסדים, עד שהודו לה' בשירת הים בשירה שלמה. וכל המכוון בשירת הים בכוונה, נמחלים לו עוונותיו - כזה חסד גדול נמשך על ידי אותה שירה.
ובימים אלה, כפי שנמצא בהם, מאיר האור הזה של ההודיה שבשביעי של פסח - אור שירת הים - בכל ימי החג הקדוש הזה של פסח.