ימי חנוכה, כותב הפלא יועץ (ערך "נפלאות"), הם ימים שיש בהם עניין להרבות בהודיה לשם - לספר כל אחד את הניסים הכלליים שהשם עשה עם עם ישראל, ואת הניסים הפרטיים שעשה עמו. וכותב הספר "שפת אמת" שבימים אלה נפתחים שערי ההודיה בשמיים.
פרשת השבוע שחלה בימי חנוכה היא בעצם מורת דרך לכל יהודי בכל מצב: יוסף הצדיק יושב בכלא שנים ארוכות, קורבן עלילה, ללא זכר לאביו ולמשפחתו - כל זה אמור לגרום לו לעצבות נוראה, ובכל זאת מעיד המדרש שהוא תמיד שמח.
לפתע, ללא כל התראה, מוציאים אותו מהבור, פרעה מתפעל מפתרונו ומיד ממנה אותו למשנה למלך מצרים. כותבים חז"ל (בראשית רבה, פרשה פ"ט): "וַיְהִי מִקֵּץ - קֵץ שָׂם לַחֹשֶׁךְ". מגיע רגע ברור ליציאה מהאפלה לאור גדול, וכל זה תלוי איך התמודד האדם בשעות החושך.
כותב על כך הרב הקדוש מגור בספרו "תורת אמת": זו העצה לכל אדם שעובר ניסיונות, קשיים, וייסורים - לזכור תמיד שגם לחושך יש גבול, יש קץ. הם באים רק לתקופה של ניסיון. אם אדם יעמוד באמונה שהכל תמיד לטובה, הוא יזכה לצאת מהאפלה לישועה.
בפרשה קורא יוסף לבניו "מְנַשֶּׁה" ו"אֶפְרַיִם". "מְנַשֶּׁה" - מלשון "כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹקִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי" (בראשית מ"א, נא). כוונת יוסף הייתה להודות להשם על כל החסדים שהשכיחו לו את הצרות שבאו עליו מבית אביו.
"אני מודה לך לא על מה שנלקח ממני בפעמים הראשונות, אלא על שעכשיו אני, ברוך השם, זכיתי" - שכח את הצרות מתוך הבטה בטוב שקיבל.
"כִּי הִפְרַנִי אֱלֹקִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי" (שם, נב) - לזכר כל החסדים שהשם עושה לו בארץ מצרים, בכל שלב ושלב.
הצדיקים תמיד מתבוננים בחסדים ובפלאים שהשם עושה עמם, מודים עליהם ולא שוכחים אותם, ואינם חושבים כל הזמן על מה שחסר להם - אלא מודים על החסדים, וכך זוכים להמשכם.
מספר החפץ חיים על יעקב אבינו, שכשחזרו בניו ממצרים וסיפרו לו את כל מה שקרה - השר החשוד בהם כמרגלים, לוקח מהם את שמעון, דורש להביא את בנימין - יעקב אבינו לא אמר דבר של תלונה. אומר המדרש (בראשית רבה, פרשה צ"א, אות י'): "מֵעוֹלָם לֹא אָמַר יַעֲקֹב דְּבַר בַּטָּלָה" - לפי גודל מדרגתו, גם דיבור קל של תלונה נחשב אצלו כדבר בטלה, כי היה צריך להאמין שגם זה לטובה.
לכן היה החפץ חיים אומר: אסור לאדם לומר "רַע לִי" - אפשר לומר "מַר לִי" (תקופה של תרופה, גם אם היא מרה), אבל "רע" - אין. כל מה שהשם עושה זה טוב, כמו שנפסק בשולחן ערוך (ברכות ס"ב): "לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם רָגִיל לוֹמַר כָּל מַה דְּעָבִיד רַחֲמָנָא לְטָב עָבִיד".
וכן מספרת הפרשה שיוסף מעכב את השבטים במצרים דווקא, ולא מניח להם להיטמע בין כל שאר הבאים למכור תבואה - ומתברר שדווקא בגלל קרבתם אליו, ומתוך רצון להביא להם טוב ולקרבם, עברו עליהם כל אותם עיכובים וניסיונות. כך גם כל אחד יראה בסוף שכל מה שעבר עליו היה לטובה.
הרי"ז חיים בספרו "שער החנוכה" כותב שימי החנוכה - שמונה - כנגד הספירה השמינית, ספירת ה"הוד", הרומזת להודיה. כשמודים להשם, הופכים "הוד" לגילויו, ומוציאים את השכינה מגלותה. יהי רצון שנזכה כולנו להיגאל בקרוב, לבניין בית מקדשנו ותפארתנו, ששם עלו שבטים להודות לשם ה', אמן.