שביעי של פסח הוא היום שבו זכו ישראל לשיר שירה חדשה על קריעת ים סוף. ונוהגים בני ישראל ביום הזה לשורר את הפיוט הנפלא של רבי יהודה הלוי, הנקרא "יום ליבשה". יש גורסים "ים ליבשה", אבל המנהג המקובל הוא "יום ליבשה".
כדי שנדע לשורר, לשבח ולהודות לקדוש ברוך הוא בכל לבנו, כדאי ללמוד את ביאור הפיוט. כי שיר שמבינים את מילותיו, אפשר לשיר אותו מכל הלב.
ועוד מנהג יש: האשכנזים נוהגים לשיר את הפיוט הזה בסעודת ברית מילה. ובאמת צריך להבין, מה הקשר בין ברית מילה לקריעת ים סוף? מדוע שרים בברית דווקא את הפיוט על קריעת ים סוף? ומדוע רבי יהודה הלוי עצמו קשר בפיוט שלו את קריעת ים סוף עם ברית המילה? כפי שנראה מיד, בתוך הפיוט עצמו הוא עובר מן הים אל הברית.
ביום שבו נהפכו מעמקי הים ליבשה, אז שיבחו הגאולים שירה חדשה. ומה פירוש "שירה חדשה"? כאשר אדם מתפעל ומתרגש מן הנס שעשה לו הקדוש ברוך הוא, הוא מרגיש שהשירים הישנים אינם מספיקים. הוא חייב לחבר שירה חדשה. וזה מה שעשו ישראל: "שירה חדשה שיבחו גאולים". חוזר הפזמון הזה אחרי כל בית, כדי שבכל פעם נרגיש מחדש את ההתרגשות.
מה פירוש "הטבעת בתרמית"? כדי להבין, נקדים מה שאנו אומרים בשירת הים:
מה פירוש "נערמו מים"? נחלקו בזה רש"י ותרגום אונקלוס.
לשון ערימה: המים נעשו ערימה גבוהה, עמדו כחומה.
"חכימו מיא": לשון ערמומיות. המים פעלו בחוכמה ובערמה.
ואיזו ערמה הייתה במים? מסבירים דבר נפלא מאוד. הרי קשה: איך נכנס פרעה לתוך הים? האם לא חשב שהקדוש ברוך הוא יעשה ניסים? האם לא הבין שיש כאן יד ה' המצילה את בניו?
אלא חיזק ה' את לב פרעה. ומה היה הפיתיון? "ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה". והמצרים חשבו שזה טבעי: הרוח העצומה היא שקרעה את הים. זה מה שאומר הפסוק: "וברוח אפיך", על ידי הרוח שעשית כל הלילה, "נערמו מים": המים עשו ערמה, ופיתו את פרעה להיכנס לתוך הים.
וזה מה שאומר רבי יהודה הלוי: "הטבעת בתרמית". הייתה כאן תרמית, ועל ידה הטבעת את "רגלי בת ענמית". מצרים נקראת "ענמית", כי כתוב בתורה:
"ופעמי שולמית", הם ישראל, השלמים באמונתם, "יפו בנעלים": יפו בלכתם ביבשה בתוך הים.
כל מי שיראה את ישראל בגאולה. ישראל נקראים "ישורון", כי הם ישרים עם הקדוש ברוך הוא. "בבית הודי ישוררון": בבית המקדש ישוררו. ולמה בית המקדש נקרא "בית הודי"? כי בבית המקדש מודים ומשוררים לקדוש ברוך הוא. ויאמרו: "אין כאל ישורון", ואויבינו נשפטים.
את דגלי הגאולה תרים על שארית עמך ישראל, ותלקט את עמך המפוזרים בין האומות, כמו שמלקטים את השיבולים המפוזרות בשדה.
ועכשיו עובר רבי יהודה הלוי אל ברית המילה:
ישראל, הבאים בברית המילה, שהיא חותם בגוף. ותיכף מן הבטן, בסמוך ללידתם, הם נימולים לכבודך.
"הראה אותותם": תראה את התפילין לכל העמים. התפילין נקראים "אות". ולמה פתאום מתחיל הפיוט לדבר על תפילין? כי ברית המילה היא "אות" בין הקדוש ברוך הוא לבניו, וגם התפילין נקראים "אות". לכן עבר מברית מילה לתפילין.
וזו גם הסיבה למנהג שאבי הבן לובש תפילין בשעת הברית: כי התפילין הם אות, וברית המילה גם היא אות. "הראה אותותם לכל רואי אותם", כמו שכתוב:
"ועל כנפי כסותם יעשו גדילים": ישימו ציציות.
זהו פיוט נפלא. רבי יהודה הלוי לוקח את המשפט שאמרה תמר ליהודה: "הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים" (בראשית לח, כה), והופך אותו לדברי כנסת ישראל אל בורא עולם.
שוב שנית לקדש את עם ישראל, ואל תוסיף לגרש אותם. העלה את שמשם, וינוסו הצללים: כל הצרות והקשיים.
בקריעת ים סוף, ה"ידידים", עם ישראל, שמי שאוהב את הקדוש ברוך הוא נקרא ידיד, רוממו אותך. בשירה קידמו את פניך, שרו לפניך ואמרו: "מי כמוכה ה' באלים". זה הביאור הפשוט. ויש על המילים האלה סיפור נפלא, איך השירה יכולה לפרוץ מן הלב מאליה.
הפיוט מסתיים: "בגלל אבות תושיע בנים, ותביא גאולה לבני בניהם". מה זה קשור לכאן? פשוט מאוד. בזמנו של רבי יהודה הלוי תיקנו לומר את הפיוט הזה לפני ברכת "גאל ישראל". כדי לסמוך את הפיוט לגאולה, הוא מסיים "ותביא גאולה לבני בניהם", ומיד היו אומרים "ברוך אתה ה' גאל ישראל".
יהי רצון שנזכה כולנו לשיר לפני הקדוש ברוך הוא בכל לבנו, ושהשירה תפרוץ מלבנו מאליה, עד שלא נוכל לכלוא אותה: "ידידים רוממוך, בשירה קדמוך, מי כמוכה ה' באלים".