🎧 להאזנה לשיעור כאן באתר:
מלמדת הגמרא (מגילה יד ע"א): "וּמַה מֵּעַבְדוּת לְחֵרוּת אָמְרִינַן שִׁירָה, מִמִּיתָה לְחַיִּים לֹא כָּל שֶׁכֵּן" - ומכאן למד החתם סופר שיש חיוב מן התורה לחגוג חנוכה ופורים, להודות ולהלל להשם. כשעם ישראל יצאו ממצרים אמרו "אָז יָשִׁיר" - קל וחומר שיהודי שניצל ממש ממוות חייב להודות ולשיר.
שואל החתם סופר: אם כן, איך אנו דוחים את פורים לאדר ב', בעוד "זריזים מקדימים" עדיף? מתרץ: מהתורה מספיק לעשות "זכר עשה לנפלאותיו" - אפילו בלי משתה ושמחה, רק בכך שלא נופלים על פניהם ולא מתענים, כבר יוצאים ידי חובה מהתורה. כל שאר מצוות הפורים - משתה, שמחה, קריאת מגילה - הן מדרבנן.
ממילא בפורים קטן, בכך שאין אומרים תחנון, כבר מקיימים את החיוב מהתורה. הרמ"א (סימן תרצ"ז) פוסק שראוי שכל אחד יוסיף מעט בסעודה ובשמחה, ומסיים: "וְטוֹב לֵב מִשְׁתֶּה תָּמִיד".
מי שיודע להודות לקדוש ברוך הוא, אצלו יש "משתה תמיד" - כי בכל ספק אם צריך לעשות משתה, הוא עושה משתה, ואצלו כל משתה הוא סעודת מצווה.
כל יהודי שקרה לו נס ראוי שיעשה לו "פורים" אישי משלו - יום שבו הוא שר ומודה לקדוש ברוך הוא על ישועתו, וילמד זאת לבניו אחריו.