🎧 להאזנה לשיעור כאן באתר:
בחג השבועות קיימת, לכאורה, סתירה מעניינת בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה. כאשר פותחים חומש ומחפשים מה נאמר על חג השבועות, מוצאים בו את השם "חג הביכורים" — כפי שאנו קוראים בהפטרת החג: "וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַהשם". שם החג "מתן תורה" אינו מופיע כלל בתורה שבכתב.
לעומת זאת, כשפותחים את התורה שבעל פה, המצב הפוך לגמרי. הגמרא במסכת פסחים (סח ע"ב) אומרת: "אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: הַכֹּל מוֹדִים בַּעֲצֶרֶת דְּבָעֵינַן נַמִּי לָכֶם... יוֹם שֶׁנִּיתְּנָה בּוֹ תוֹרָה". ובסידור אנו אומרים בתפילת שלוש רגלים: "וְתִתֶּן לָנוּ... אֶת יוֹם חַג הַשָּׁבֻעוֹת הַזֶּה, זְמַן מַתַּן תּוֹרָתֵנוּ". כל מקום שבו התורה שבעל פה מזכירה את חג השבועות, מוזכר "מתן תורה" — ולא "ביכורים" כלל.
רבי לוי יצחק שאל: מדוע בכל מקום שהתורה שבכתב מזכירה את חג הפסח, היא קוראת לו "חג המצות", ואילו אנו, בתורה שבעל פה, קוראים לו בכל מקום "חג הפסח" (כפי שנקראת המסכת "פסחים")? מדוע התורה קוראת לחג בשם אחד, ואנו קוראים לו בשם אחר?
עונה רבי לוי יצחק: כתוב "אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי" — אני מחפש כל היום כיצד להודות ולשבח את דודי, הקדוש ברוך הוא, והקדוש ברוך הוא מחפש תמיד כיצד לספר כמה טובים הם דודיו, כיצד לפרסם את שבחם של ישראל. כך אנו רואים גם בפיוט "פָּאֲרוּ עָלַי" הנאמר בהנחת תפילין: "פָּאֲרוּ עָלַי וּפָאֲרִי עָלָיו... קְרוֹבִים אֵלַי בְּעֵת אֶקְרָא, פָּאֲרוּ עָלַי בְּעֵת צָרָה". על התפילין שלנו אנו מניחים "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל" ו"וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ" — פארם ותפארתם של ישראל; ואילו הקדוש ברוך הוא מניח, כביכול, את פארם של ישראל על תפיליו שלו. כל צד מחפש איך לשבח ולהודות לצד השני.
חג המצות — כך קוראת התורה לחג הפסח, כדי לספר את שבחם של ישראל שיצאו ממצרים באמונה, אכלו עוגות מצות משום שלא הספיק בצקם להחמיץ, ועבדו קשה כל שבעת ימי החג שלא יראה ולא ימצא אצלם חמץ. הקדוש ברוך הוא, כביכול, מתפעל: "איזה יהודים נפלאים יש לי! איך הם מתאמצים בשבילי, לזרוק את כל החמץ, לאכול רק מצות, להאמין בי שאני אדאג להם".
ולעומת זאת אנו קוראים לחג "חג הפסח" — "זֶבַח פֶּסַח הוּא לַהשם, אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם" — כי אנו רוצים לספר את שבחו של הקדוש ברוך הוא, שפסח על בתינו, שפסח על עוונותינו, שהציל אותנו. הקדוש ברוך הוא אומר: "ילדיי היקרים, אתם הגיבורים, אתם עשיתם, אתם שמחתם עליי, אתם הוצאתם את החמץ". ואנחנו אומרים: "ריבונו של עולם, אתה הגיבור, אתה עשית הכל, אתה פסחת עלינו, אתה הצלת אותנו". כל אחד רק רוצה לזכור ולפרסם את שבחי הצד השני.
כתב אחד המחברים: המריבה היחידה שמותר שתהיה בבית של כל יהודי, היא שהבעל יגיד לאשתו "הכול בזכותך — כל הבית נקי בזכותך, העוגות בזכותך, איזה חג היה כאן בלעדייך", והאישה תשיב: "לא, בזכותך — לא היה כאן חג, לא היה תורה, לא היה על מה לחגוג". כל אחד רוצה להודות על מה שהשני עשה, וזה יוצא להודות על מה שזה עשה.
נחזור אפוא לענייננו — לחג השבועות. עם ישראל קוראים לחג הזה "חג מתן תורה", כי אנו באים להודות לקדוש ברוך הוא: "ריבונו של עולם, מה נתת לנו! תורת אמת נתת לנו, חמדה יקרה, דברי תורה משמחי לב". יהודי אחד סיפר על חברו החילוני שאמר לו שהוא לעולם לא יבין אותו: "אתה רגיל, כל היום אתה עסוק בכל מיני אנשים ובכל מיני עניינים, ואילו אני — הולך, לומד שעה, וחוזר רגוע, שמח, טוב לב". "תּוֹרַת השם תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ" — "אני יצאתי מהעבודה עצבני פי שניים ממה שיצאתי אליה, ואילו אתה, כמה נפלא הקדוש ברוך הוא נתן לך!". על התורה הזאת אנו מודים לקדוש ברוך הוא בחג הזה.
ומאידך, הקדוש ברוך הוא קורא לחג הזה "חג הביכורים": "אֵיזֶה יְלָדִים טוֹבִים יֵשׁ לִי! נָתַתִּי לָהֶם פֵּרוֹת — וּמָה הֵם עוֹשִׂים? מְבִיאִים רֵאשִׁית פְּרִי אֲדָמָה, בָּאִים וּמוֹדִים לִי עַל הַפֵּרוֹת שֶׁנָּתַתִּי לָהֶם, עַל הָאָרֶץ שֶׁנָּתַתִּי לָהֶם, עַל הַתְּבוּאָה שֶׁנָּתַתִּי לָהֶם — חַג הַבִּכּוּרִים! אֵיזֶה יְלָדִים מְתוּקִים, כָּל כָּךְ רוֹצִים לְהוֹדוֹת לִי". לכן קורא הקדוש ברוך הוא בתורתו לחג הזה "חג הביכורים".
יהי רצון שנזכה תמיד לחפש ולראות את הטוב שבזולת — לראות את טובו של בורא עולם, לשבח ולהודות עד בלי די. וכפי שכתב הרמב"ם: "כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר, לְעוֹלָם יִצְעַק אָדָם וְיוֹדֶה וִישַׁבֵּחַ, וְכָל הַמַּרְבֶּה לְהוֹדוֹת הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח".