צום עשרה בטבת מצוין בתנ"ך באופן יוצא דופן. בעוד ששאר הצומות שבין המצרים ומחוצה להם אינם נזכרים בפירוט תאריך ונביא מפורש, על עשרה בטבת נאמר ליחזקאל הנביא ציווי מפורש לכתוב ולתעד את היום עצמו:
ביום הזה — עשירי בחודש העשירי בשנה התשיעית לגלות המלך יהויכין — החל נבוכדנצר מלך בבל לצור על ירושלים, ומכאן ואילך התגלגלו האירועים אל חורבן הבית. אך שימו לב לדקדוק הנבואה: הקדוש ברוך הוא אינו מסתפק בציווי "כתוב", אלא אומר "בן אדם, כתוב לך את שם היום" — ציווי המופנה אישית ליחזקאל, ומיוחד ליום זה בלבד. לא מצאנו ציווי דומה על תשעה באב או על שבעה עשר בתמוז. יתרה מזו: הפסוק חוזר וכופל את הביטוי "עצם היום הזה" — פעם בתיאור הציווי ופעם בתיאור המאורע עצמו.
כפילות זו אינה מקרית. הביטוי "עצם היום הזה" מוכר לנו ממקום אחר בתורה — מיום הכיפורים: "כִּי כָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא תְעֻנֶּה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה... וְכָל מְלָאכָה אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה" (ויקרא כג, כט-ל). מלשון זו למדו חז"ל דין מיוחד ביום הכיפורים: הוא אינו נדחה, ואינו נדחק מפני קדושת השבת — אדרבה, אם חל בשבת, קדושתו וחומרתו רק מתעצמות. הבית יוסף (אורח חיים סימן תק"נ) מביא בשם בעל העיטור, שמאותה הלכה עצמה — לשון "עצם היום הזה" הכפולה — למדים גם על עשרה בטבת: שלא כשאר הצומות הנדחים ליום ראשון כאשר הם חלים בשבת, עשרה בטבת, מעצם מהותו, אינו נדחה. הלכה למעשה אין הדבר יכול לקרות במסגרת לוח השנה הקבוע שלנו, אך עצם קיומו של הדין מלמד על מהותו החריגה של היום.
מבאר החתם סופר: ההבדל אינו טכני-הלכתי בלבד, אלא נובע ממהותו הפנימית של היום. שאר הצומות — שבעה עשר בתמוז, תשעה באב, צום גדליה — הם ימי אבל על שלבים שכבר עברו בתולדות החורבן; הם מופנים אל העבר. עשרה בטבת שונה בתכלית: הוא יום דין על בניין בית המקדש, ובכל שנה ושנה, ביום זה עצמו, נידון מחדש בשמים אם תזכה אותה שנה לבניינו. לכן הוא מופנה אל העתיד — ומשום כך אין הוא נדחה: יום הדין אינו יכול "לחכות" ליום אחר.
מכאן מובן מדוע דווקא ביום זה, יותר משאר ימי הצום, ראוי לכל יהודי להתעורר ולהתחזק: לא רק בבכי על מה שהיה, אלא בפעולה ובתפילה על מה שעתיד להיות. אם ביום זה עצמו נחתם בשמים דבר-מה על בניין בית המקדש, הרי שכל מעשה, כל תפילה וכל התעוררות של אדם מישראל באותו יום — יש בכוחם להטות את הכף.
נשאלת השאלה: מהי בדיוק הסגולה המיוחדת שביום העשירי לחודש העשירי, המקנה לו מעמד של יום דין על בניין בית המקדש? מבאר החתם סופר, כי בתאריך זה גופו טמון הסוד: עשירי שבחודש העשירי הוא "עשירי שבתוך עשירי" — עשר כפול עשר, נקודת המאה.
עשר הספירות שבהן מתגלה הנהגת הבורא בעולם, נחתמות בספירה העשירית — ספירת המלכות, הנקראת גם כתר: היא הספירה שדרכה יורד ומתגלה כל השפע שבספירות שמעליה אל העולם המעשי, וממנה יונקת קדושת ירושלים ובית המקדש, מקום השראת השכינה בעולם הגשמי. "עשירי שבעשירי" — התאריך העשירי בחודש העשירי — הוא אפוא נקודת ריכוז מיוחדת של קדושת המלכות והכתר. משום כך דווקא ביום זה נידון עניין בניין המקדש: כי מקום המקדש הוא-הוא הכלי שדרכו אמורה קדושת הכתר להתגלות בעולם.
אותו יחס בין עשר למאה מופיע גם במצוות המעשרות, ומכאן — לדברי החתם סופר — אפשר להבין כיצד מגיעים אל נקודת הכתר. מתוך מאה פֵּרות, נוטל ישראל תשעים, ונותן עשרה ללוי (מעשר ראשון). מתוך אותם עשרה, נותן הלוי אחד לכהן (תרומת מעשר). נמצא החשבון מתחלק לשלושה: תשעים לישראל, תשעה ללוי, ואחד לכהן — תשעים ותשעה ואחד, המשלימים יחד למאה.
ישראל: 90
לוי: 9 (מתוך 10 שקיבל, נתן 1)
כהן: 1
סה"כ: 100
בספרי הקבלה מבואר כי חלוקה זו מקבילה לחלוקת מאה הברכות שבכל יום: תשעים לנפש, תשע לרוח, ואחת לנשמה.
גם יעקב אבינו, בהיותו בבית אל — "שער השמים" — ביקש להגיע לקדושת המקדש דרך מסלול זה עצמו, ונדר נדר: "וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ" (בראשית כח, כב). דרך עבודת המעשר — עשר בתוך עשר, המגיעים כאמור עד נקודת המאה — מבקש יעקב להמשיך אל ביתו וזרעו את קדושת הכתר, שממנה נבנה בית המקדש.
ואף במילות הפסוק עצמו נרמז דבר זה, אומר החתם סופר: "סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל יְרוּשָׁלִַם" — לפי הכתיב שבפסוק, "יְרוּשָׁלִַם" נכתב "ירושלם" בלא יו"ד נוספת. בגימטריה: בבל = 34, וירושלם (בכתיב הפסוק) = 586. יחד: 34 + 586 = 620, כמניין כתר. עצם הלשון שבה נכתב הפסוק על היום הגורלי הזה — רומזת שהעניין הנידון בו הוא קדושת הכתר של ירושלים: האם תזכה לה, או חלילה תישלל ממנה.
אם קדושת היום תלויה בהגעה אל נקודת הכתר, נשאלת השאלה המעשית: כיצד, הלכה למעשה, זוכה כל יחיד ויחיד מישראל להתחבר לאותה נקודת מאה? מבאר בעל הטורים (פרשת פקודי) כי המשכן עמד על מאה אדנים — מאה בסיסי כסף ששימשו יסוד לכל קרשי המשכן, ומהם נמשכה השראת השכינה. אדנים אלה, מבארים בספרי הקבלה, הם מקור למצוות מאה הברכות שאדם מברך בכל יום (שולחן ערוך אורח חיים סימן מו): כשם שהמשכן עמד על מאה אדנים, כך כל יהודי, על ידי מאה ברכות והודיות בכל יום, בונה בתוכו "משכן" ומזמין לתוכו את השכינה.
מודים בגימטריה מאה. מכאן שעיקר עניינן של מאה הברכות הוא ההודיה: כאשר יהודי מודה להשם יתברך במשך היום מאה פעמים בלב שלם, הוא הופך בעצמו לכלי ולמשכן לקדושת המלכות — נקודת הכתר.
מסופר בחז"ל (הובא בטור אורח חיים סימן מו) כי בימי דוד המלך פרצה בישראל מגפה קשה, ובכל יום היו נפטרים מאה איש. חקר דוד המלך ברוח קדשו אחר סיבת הדבר, ומצא כי ישראל אינם מברכים כראוי מאה ברכות בכל יום — וממילא לא נמשכת אליהם ההשפעה והברכה הראויה להם. תיקן דוד המלך תקנה, שיברך כל יהודי מאה ברכות בכל יום — ומיד נעצרה המגפה.
על תקנה זו נדרש הפסוק "נְאֻם הַגֶּבֶר הֻקַם עָל" (שמואל ב כג, א) — התיבה "עָל" עולה בגימטריה מאה (ע=70, ל=30), לרמז שדוד המלך הוקם והתעלה בזכות תקנת המאה ברכות שתיקן.
יש בדברים אלה יסוד עמוק: מאה יום שבהם לא זכו ישראל להודות כראוי, נתבטאו במאה נפשות שנחסרו. וכשם שהכתר עלול להפוך לכרת — כי אותן שלוש אותיות עצמן, כ-ת-ר, כשהן מתהפכות בסדרן, הופכות ל-כ-ר-ת — כך גם מספר "מאה" יכול לפעול בשני הכיוונים: כשמודים, נפתחים מאה שערי ברכה; וכשלא מודים, חלילה, נפער חסרון מקביל.
כתר עלול להיהפך לכרת. כך אירע בימי דוד המלך: מאה נפשות ביום, כנגד מאה הברכות שלא נאמרו.
נפתחים מאה שערי ברכה. כעין "וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים" (בראשית כו, יב) — שכר מוכפל שנפתח דרך שערי הברכה.
ונאמר בדרך רמז נאה על הפסוק "וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱלֹקֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה" (דברים כג, ו): כיצד הופכים קללה לברכה? התבוננו במילה "קללה" עצמה — קרוא אותה מסופה לתחילתה, ותמצא בה: הלל־ק — הלל, שהוא לשון שבח והודיה, וקו"ף שהוא מניין מאה. כך, על ידי שמהללים ומודים להשם מאה פעם ביום, הופכים ממש את אותיות הקללה עצמה לברכה.
בתהילים נקרא הפרק המאה בשם "מזמור לתודה" — ואין זה מקרה שדווקא הפרק שמספרו מאה הוא זה שעניינו הודיה. שני טעמים לכך מבארים את הקשר העמוק בין מזמור זה לבין בניין בית המקדש.
כפי שנתבאר בפרק הקודם, מאה הברכות שבכל יום מקבילות למאה אדני המשכן. וממילא, כאשר יהודי מודה להשם יתברך כראוי — הוא עצמו נהיה, במידת מה, למשכן ולמקדש. "מודים" עולה בגימטריה מאה, וכך גם "מזמור לתודה" משויך לפרק המאה בתהילים, פרק קדושת המקדש.
רמז לדבר בשם "יהודה": לאה אמנו קראה לבנה הרביעי "יהודה" באומרה "הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה'" (בראשית כט, לה) — וביארו חז"ל שהיא הראשונה שהודתה לה' על יותר מחלקה. השם "יהודה" עצמו כולל בתוכו את שם ה' (י-ה) יחד עם לשון הודאה (ד-ה). מי שמודה לבורא עולם באמת, נעשה "יהודי" במלוא מובן המילה — כלי שכל מהותו עדות והודאה לה', וממילא משכן לשכינתו.
בגמרא (מסכת שבועות) מבואר כי חנוכת המזבח ועזרות המקדש טעונה שירה מיוחדת מפי הלויים. מפרשים קושרים שירה זו למזמור לתודה — שכן טבעו של מזמור זה הוא הודיה שלמה על חסדי הבורא, ובכך הוא מתאים במיוחד לשמש שירת פתיחה וחנוכה לבית שכולו הודיה. כשיבנה בית המקדש השלישי במהרה בימינו, מזמור לתודה עתיד להיות משירי חנוכתו.
לכך רומזת גם סמיכות הברכות בתפילת שמונה עשרה: לפני ברכת "מודים" מקדימים אנו את ברכת "רְצֵה" — תפילה על השבת העבודה והשכינה לציון ולבית המקדש. הקדמה זו אינה מקרית: כדי לומר "מודים" באמת, במלוא המובן, זקוקים אנו לניצוץ מקדושת בית ההודיה עצמו. על ידי התפילה על בניין המקדש, אנו בונים לעצמנו במעט מעט את אותו "בית הודיה", וזוכים שתשרה עלינו קדושתו — ורק אז אנו יכולים לומר "מודים אנחנו לך" מתוך מקום אמיתי.
נמצאנו למדים כי עשרה בטבת, למרות היותו יום צום ואבל, טומן בחובו הזמנה גדולה: זהו יום שבו ניתן, יותר מכל יום אחר בשנה, לפעול ולתקן. הדרך לכך אינה מסובכת או רחוקה — היא נמצאת בהישג ידו של כל יהודי, בכל מקום ובכל מצב: להתחזק בעבודת ההודיה, במאה הברכות וההודיות שבכל יום, ובכך להפוך את מידת הדין הנידונה ביום זה למידת רחמים, ולקרב את בניין בית המקדש במהרה בימינו, אמן.