עשרה בטבת, העשירי לחודש העשירי, יום צום. ובו נשאל שאלה גדולה: איך אנחנו יכולים לגרום שייבנה בית המקדש במהרה בימינו?
יום עשרה בטבת הוא יום גדול עד מאוד. מבואר באבודרהם שאילו חל עשרה בטבת בשבת, היה הצום דוחה את השבת, כי נאמר עליו בפסוק "בעצם היום הזה", כמו ביום הכיפורים. מה מיוחד כל כך ביום הזה, שיש לו כוח לדחות שבת?
מבאר החתם סופר: בעשרה בטבת איננו מתאבלים רק על העבר. עשרה בטבת הוא יום הדין על בניין בית המקדש. ביום הזה מחליטים בשמים אם השנה ייבנה בית המקדש.
זה יום שנועד לעורר אותנו. יהודים, היום דנים אם ייבנה בית המקדש!
ומדוע דווקא ביום הזה מחליטים על בניין הבית? מבאר החתם סופר: היום הוא "עשירי שבעשירי". אם מונים את החודשים מניסן, ניסן, אייר, סיון וכן הלאה, טבת הוא החודש העשירי. והתאריך הוא העשירי בחודש. עשרה כפול עשרה הם מאה. זו בחינת נקודת המאה.
נקודת העשירי שבעשירי מגיעה עד ה"כתר", שהוא הספירה העשירית, שממנה בא כל השפע וכל הקדושה לירושלים. ולכן דווקא בעשירי שבעשירי, בנקודת הכתר, מחליטים.
נותנים כתר. "כתר יתנו לך ה' אלוקינו". מן הכתר יורד השפע, ונבנית ירושלים.
אותיות "כתר" מתהפכות ונעשות "כרת", ושוב, חס ושלום, נגזר חורבן על ירושלים.
יעקב אבינו, כשהיה במקום בית המקדש, רצה להגיע אל קדושת המאה, אל קדושת הכתר, אל העשירי שבעשירי. איך עשה זאת? הוא נדר:
מדוע דווקא על ידי מעשרות מגיעים לנקודת הכתר? מסביר החתם סופר, וכך מובא גם בספרים נוספים: המעשרות מתחלקים לשלושה חלקים. לוקחים מאה פירות. תשעים לוקח הישראל, עשרה לוקח הלוי, ומתוכם הלוי נותן אחד לכהן.
יש כאן שלושה חלקים: ישראל, לוי וכהן. והאחד שמגיע לכהן הוא העשירי שבעשירי, נקודת המאה. על ידי המעשרות זוכים להגיע אל העשירי שבעשירי, שממנו בא כוח הקדושה. ולכן יעקב אבינו, במקום המקדש, מבטיח "עשר אעשרנו לך".
כותב החתם סופר, וכך מופיע בעוד הרבה ספרים: סוד המעשרות הוא סוד הברכות. בספר "שומר אמונים" הדבר מובא בשם ספר הפרדס, ומופיע גם בספר שערי אורה ובשל"ה, וכולם אומרים פחות או יותר כך:
הרי לנו דבר נפלא: מאה הברכות הן סוד מאה המעשרות. כמו שבפירות, הכהן מקבל רק מתוך המעשר של הלוי, כך הנשמה מקבלת את מזונה רק כשהנפש והרוח קיבלו את שלהן, וזה רק כשאומרים מאה ברכות שלמות.
ואם כן, אם אנחנו רוצים לבנות את בית המקדש בעשירי שבעשירי, עלינו לקבל על עצמנו להודות לה' מאה הודיות בכל יום. כשאנחנו מודים מאה פעמים ביום לקדוש ברוך הוא, אנחנו זוכים להגיע לקדושת הכתר, שממנה בונים את ירושלים.
העשירי שבעשירי הוא יום הדין על בית המקדש, כי ביום הזה אנחנו מתחברים לנקודת העשירי שבעשירי, לנקודת המאה. ומה נעשה כדי שיהיה "כתר יתנו לך"? נקבל על עצמנו להודות למלך מאה פעמים ביום. כדי לבנות את המקדש צריך להמשיך קדושה מנקודת המאה, ולשם מגיעים על ידי מאה הודיות בכל יום.
אבל לא רק את בית המקדש הכללי בונים על ידי מאה הודיות. כל יהודי יכול לבנות גם את בית המקדש הפרטי שלו, את עצמו, על ידי מאה הודיות בכל יום. וכך כתוב בבעל הטורים: המשכן עמד על מאה אדנים, וכנגדם תיקנו מאה ברכות.
ומסביר בספר העוסק במאה הברכות: כמו שהשראת השכינה במשכן ובמקדש נתייסדה על מאה אדנים, המרמזים למאה פעמים שם אדנות, כך השראת השכינה עלינו בכל יום מיוסדת על מאה הברכות, שיש בהן מאה פעמים שם אדנות.
שם אדנות הוא לשון "אדון", מי שמכיר בה' כאדונו ומודה לו. וכך כתוב בספרים ששם אדנות קשור בהודיה. כשאדם מודה מאה פעמים בכל יום לקדוש ברוך הוא, הוא הופך את גופו לבית המקדש. הוא זוכה להגיע לנקודת העשירי שבעשירי, וכל מהותו נהפכת לבית המקדש.
וחס ושלום, אם לא זוכים להודות מאה פעמים ביום, מה קורה? בית המקדש נחרב. כך כתוב בבעל הטורים על המילים "וקם העם הזה וזנה". יש תג על האות קו"ף של "וקם", ורומז בעל הטורים שכאשר ממעטים במאה הברכות, שהקו"ף רומזת להן, נחרב בית המקדש.
כל השראת השכינה, באדם ובמקדש, בנויה על מאה הודיות בכל יום. כשמודים מאה הודיות, זוכים לכתר ובונים את בית המקדש. וכשלא זוכים, הכתר נהפך לכרת, בית המקדש נחרב, וגם האדם נחרב. ולכן בימי דוד המלך, כשלא הודו לקדוש ברוך הוא מאה הודיות, היו מתים בכל יום מאה אנשים, עד שתיקן דוד מאה ברכות בכל יום.
ויש כאן עוד רמז נפלא. מתחילת השנה, תשרי, חשוון וכסלו מלאים, שלושים יום כל אחד, ועוד עשרה ימים מחודש טבת. היום הוא היום המאה מראש השנה. היום אנחנו אוחזים בנקודת העשירי שבעשירי.
בואו נתחזק כולנו. נקבל על עצמנו להודות לקדוש ברוך הוא מאה הודיות בכל יום, ונתפלל שכל עם ישראל יתחברו לעולם ההודיה. ועל ידי זה ייבנה בית המקדש במהרה בימינו, וכל אחד מאיתנו יהפוך את לבו למקדש קטן שהשכינה שורה בו. ואז נזכה כולנו לעלות לבית ה', ולשבח את מלכנו בשמחה, בתוף ובכינור, ולומר לפניו שירה חדשה.