אנו עומדים בערב עשרה בטבת, ערב הצום העשירי, העשירי שבעשירי. ונרצה להתבונן בעוד דברים נפלאים על היום הגדול הזה.
ביחזקאל (פרק כד) אומר הקדוש ברוך הוא לנביא:
כל מי שקורא את הפסוק רואה שהוא קשה מאוד. למה הוא חוזר כל כך הרבה פעמים על המילים "עצם היום הזה"? ומכאן ידוע חידושו של האבודרהם, המובא בבית יוסף: כל הצומות שחלים בשבת נדחים ליום ראשון. אבל עשרה בטבת, אף שלמעשה אינו חל לעולם בשבת, אילו היה חל בשבת, לא היה נדחה.
ומבואר בחידושי הגרי"ז מה מיוחד בעשרה בטבת, שהוא דוחה שבת:
אין דין לצום דווקא ביום מסוים. כתוב "צום הרביעי", ולא משנה אם יהיה בשבעה עשר בתמוז או בשמונה עשר או בתשעה עשר. וכן בתשעה באב, היום נקבע על ידי חכמים.
כתוב מפורש: "כתב לך את שם היום, את עצם היום הזה". הקדוש ברוך הוא אומר לנו שצריך לצום על ירושלים דווקא ביום הזה עצמו. כל עניינו הוא "בעצם היום הזה".
אבל צריך להבין: מה ההבדל המהותי בין עשרה בטבת לשאר הצומות? למה דווקא יום זה עצמו כל כך חשוב? האמת היא שהפסוק עצמו כבר רומז לנו: "כתב לך את שם היום". אם תכתוב את שם היום, תדע למה עצם היום הזה כל כך קדוש.
ומהו שם היום? "בחודש העשירי בעשור לחודש". העשירי שבעשירי. ומה חשוב כל כך בעשירי שבעשירי? איזו קדושה אדירה יש בו?
העשירי שבעשירי רומז על קדושת המאה, עשרה בתוך עשרה, עשרה כפול עשרה. ונעמוד כאן על קדושת המאה, ועל השאלה: מה הקשר בין "מזמור לתודה", שהוא המזמור המאה בתהלים, לבין עשרה בטבת?
ולכן בית המקדש גבוה מאה אמה, רחב מאה אמה וארוך מאה אמה, ולמשכן היו מאה אדנים. כי מאה הוא דבר שלם. בית המקדש עומד בקדושת המאה, ובלשון החתם סופר: בקדושת הכתר, כי הספירה העשירית היא ספירת הכתר. ולכן היום שבו מחליטים על ירושלים, היום שבו סמך מלך בבל אל ירושלים, הוא היום של קדושת המאה: העשירי שבעשירי.
ולמה "מזמור לתודה" הוא דווקא המזמור המאה? מה הקשר בין מזמור לתודה לבין בית המקדש? יש בדבר שתי סיבות נפלאות.
הסיבה הראשונה: צריך לדעת שההודיה בונה באדם בית מקדש. כאשר יהודי מודה לבורא עולם, הוא עצמו נעשה בית מקדש. את זה אנו רואים מן המצווה לברך בכל יום מאה ברכות. מובא בספרים שמאה הברכות הן כנגד מאה האדנים שהיו למשכן, וכנגד מאה פעמים שם אדנות. על ידי שאדם מודה לקדוש ברוך הוא, הוא עצמו נעשה בקדושת המאה, בקדושת בית המקדש.
ולכן המילה "מודים" עולה בגימטריה מאה: מ (40) + ו (6) + ד (4) + י (10) + ם (40). ולכן "מזמור לתודה" הוא המזמור המאה. ולכן יש מצווה להודות לקדוש ברוך הוא מאה פעמים ביום. כי על ידי ההודיה אנו עצמנו נעשים בית המקדש.
וכך רואים גם בשמו של מי שמודה לבורא עולם: "יהודה". מהו יהודה? שם ה' ובתוכו האות דל"ת. מי שמודה לבורא עולם, ה' שורה בתוכו, והוא נעשה בקדושת בית המקדש.
והסיבה השנייה: "מזמור לתודה" הוא המזמור שנשיר, בעזרת ה', כאשר ייבנה בית המקדש. הגמרא במסכת שבועות מבארת איך מקדשים את העיר ואת העזרות, ומבואר שם שמקדשים אותן בתודות ובשיר, ומפרש רש"י שזהו "מזמור לתודה".
אם כן, מזמור לתודה הוא שיר חנוכת המקדש, ולכן הוא המזמור המאה, מזמור של קדושת המאה, של קדושת בית המקדש.
ולמדנו מכאן שאם אנו רוצים, בעזרת ה', לחזק בעשרה בטבת את בניין בית המקדש, קודם כל נדע שהיום הזה קדוש עד מאוד. ביום הזה אדם יכול לפעול הרבה מאוד לבנות את בית המקדש. ביום הזה הדיבור על ירושלים צריך להיראות אחרת.
ועוד למדנו: ככל שנתחזק ב"מזמור לתודה", ככל שנתחזק בהודיה, כך נזרז את בניין בית ההודיה. כי בית המקדש הוא בית ההודיה. כמו שאמרו בגמרא "וההוד – זה בית המקדש". בית המקדש הוא המקום שבו יהודי מודה לבורא עולם, כמו שנאמר:
שערי בית המקדש: "אבוא בם, אודה י-ה". בית המקדש הוא בית ההודיה לבורא עולם.
ותזכורת לזה אנחנו אומרים בכל יום בתפילת שמונה עשרה. בשלוש הברכות האחרונות אנו אומרים ברכת "רצה", ורק אחר כך "מודים". מה עניינה של ברכת "רצה", התפילה על השבת העבודה לבית המקדש, דווקא לפני "מודים"?
אלא שלפני שאדם מודה, הוא רוצה לקבל את קדושת בית ההודיה, קדושת בית המקדש. על ידי שאנו מתפללים על בית המקדש, אנו בונים מעט מעט את בית ההודיה, ובאותו רגע שורה עלינו קדושת ההודיה. ואז אנו יכולים לומר "מודים" מתוך בית ההודיה.
יהי רצון שנזכה כולנו להתחזק ב"מזמור לתודה". יש מנהג המובא בשולחן ערוך לומר את "מזמור לתודה" בניגון, כשירה. נשיר אותו ונזמר אותו בכל יום, ובכל הודיה ניבנה עוד אבן בבית ההודיה, עד שנזכה במהרה לומר את "מזמור לתודה" בחנוכת בית המקדש, "אז אגמור בשיר מזמור חנוכת המזבח".