כ"א באלול. הימים האחרונים של השנה, וראש השנה כבר ממש מעבר לפינה. יש עצה נפלאה לזכות ביום הדין, ומחמת גודל חשיבותה מצווה לחזור עליה שוב ושוב.
העצה היא לקבל על עצמנו להיות "איש תודה". להרגיל את עצמנו להודות לה' יתברך על כל דבר. לשבח את הבורא על כל ניסיו, על השגחתו ועל עזרתו. ולספר בכל נפלאותיו בכל עת ובכל הזדמנות.
מי שמתרגל בכך, קונה בנפשו התבטלות וכניעה לפני ה' יתברך. ועל זה אמרה הגמרא: "כָּל שָׁנָה שֶׁרָשָׁה בִּתְחִלָּתָהּ, מִתְעַשֶּׁרֶת בְּסוֹפָהּ". אם אדם מרגיש את עצמו "רש", עני, שאין לו כלום משלו, זו הסגולה הטובה ביותר שיהיה עשיר בסוף השנה. עשיר ברוחניות, ועשיר בגשמיות.
מי שמתרגל, מכיר ומבין שהוא כולו צריך להודות לה' יתברך, נקרא "אסיר תודה". "אסיר" – מלשון כבול. אני כולי עבד לה'. כולי נכנע. כולי תלוי בו. כולי מלא הכרת הטוב והתחייבות אליו.
ואין לך התבטלות וכניעה שהיא הכנה טובה יותר לקראת יום הדין. מי שמגיע לפני המלך כשהוא מרגיש שכל מה שיש לו הוא מתנה, ושהוא חייב תודה על הכל, אינו בא בטענות ובדרישות. הוא בא בלב נכנע ומודה. ולכן זו עצה נפלאה שכדאי לקבל על עצמנו בימים אלו, לפני ראש השנה הבא עלינו לטובה.
ועל כך יש מעשה מזעזע, שמביא הגאון רבי חיים קנייבסקי זצ"ל בספרו "אורחות יושר", בערך "גמילות חסדים", בשם המדרש.
מעשה באדם אחד שהיה הולך בדרך לסחורה. ראה אותו אכסנאי, אורח, ואמר לו: "רבי ומורי, אם רצונך, אבוא עמך." אמר לו: "בוא עמי בשלום." והלך עמו.
כשהיו הולכים בדרך, פגעו באדם אחד, סומא משתי עיניו, שהיה יושב קרוב לעיר. מיד הוציא הראשון סלע אחד ונתן לו צדקה מכובדת והגונה. אמר לאכסנאי שהלך עמו: "תן לו גם אתה, כמו שנתתי אני."
אמר לו האכסנאי: "איני נותן לו. אתה מכיר אותו, ולפיכך נתת לו, ויפה עשית. אבל אני איני מכירו."
אמר לו: "אם אינך רוצה לתת, הרשות בידך." הניחו את הסומא, והלכו לדרכם.
ודרך אגב, אמרו חז"ל שהנפטר מחברו לא יאמר לו "לך בשלום" אלא "לך לשלום". ואולי משום כך, מפני שנאמר "בוא עמי בשלום", נקלע בסופו של דבר אותו אכסנאי לסכנה, כפי שנראה מיד.
כשהם הולכים בדרך, פגעו במלאך המוות. אמר להם: "לאן אתם הולכים?" אמרו לו: "לסחורה." הם לא ידעו מי הוא. וכאשר נגלה אליהם ואמר שהוא מלאך המוות, פחדו ונפלו על פניהם.
אמר מלאך המוות לראשון: "אתה נפדה ממוות." וקרא עליו את המקרא: "וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ, כְּבוֹד ה' יַאַסְפֶךָ". ואמר לו: "הואיל והקדמת צדקה מממונך בדרכך, תחיה עוד חמישים שנה."
אחר כך אמר לאכסנאי: "כבר סופך בידי. הגיע יום מיתתך."
מיד ענה ואמר לו: "אני וחברי באנו יחד. הוא חוזר לביתו, ואני אמות כאן?"
אמר לו: "הן. זה הקדים ועשה צדקה משלו."
אמר לו: "אם כן, אחזור ואעשה צדקה."
אמר לו מלאך המוות: "שוטה שבעולם! אדם שפורש לים בספינה, אם לא תיקן אותה ביבשה, מה יעשה בלב ים כשבאים עליו גלי הים? כך מי שלא תיקן את עצמו בחייו, מה יעשה במיתתו? מה שעשית – עשוי. ומכאן והלאה אין לך כלום, כי הגיע זמנך למות."
ועכשיו שימו לב היטב ללשון המדרש. מה ביקש האכסנאי ממלאך המוות? לא ביקש לתקן משהו. לא ביקש להוסיף מצוות. הוא אמר:
ומה השיב לו מלאך המוות?
ומסיים המדרש: חברו לא עשה צדקה אלא לסומא אחד, והוסיפו לו כמה שנים. העושה צדקה בכל יום ובכל שעה, על אחת כמה וכמה. לקיים מה שנאמר: "והלך לפניך צדקך".
מבהיל הרעיון שכתוב כאן. הגזירה כבר נגזרה. מלאך המוות כבר עמד מולו, והודיע לו שהגיע יומו. ואמר לו במפורש: מה שעשית – עשוי, אין לך כלום. ובכל זאת, ברגע שקיבל על עצמו ללכת, להודות ולספר את נפלאותיו של הקדוש ברוך הוא על כל מה שעשה איתו כל ימי חייו, הדבר הזה נתן לו את הזכות להמשיך לחיות. הוסיפו לו שנים רבות, רק על הבקשה הגדולה הזאת.
הרבה אנשים מחפשים סגולה לאריכות ימים, סגולה לבריאות, סגולה לפרנסה, סגולה להצלחה. הסגולה הטובה ביותר היא לקבל על עצמו להודות לה' יתברך. למרות שהגיע זמנו, נתבטלה הגזירה, ונתנו לו במתנה תוספת חיים. ומי שרוצה להיכתב לחיים טובים ולשלום – זו העצה.
ויש לרעיון הזה ראיות נפלאות מן הנביא ומתהילים. בהפטרה של שבת שובה, בדברי הושע הנביא, כתוב:
מה פירוש "וקח טוב"? מפרש רש"י, בדרך נוספת: קבל הודיה מאיתנו, שנאמר "טוֹב לְהֹדוֹת לַה'". כך אנחנו מבקשים מן הקדוש ברוך הוא: קבל את ההודיה שלנו.
ואם כן, כשבאים אליו ואומרים "כל תישא עוון" – איך תישא את העוון ותכפר על כל עוונותינו? על ידי "וקח טוב": על ידי שנקבל על עצמנו לומר לך תודה. ההודיה היא הדרך שבה מתכפרים העוונות.
ועוד ראיה נפלאה, מדברי דוד מלך ישראל בתהילים:
דוד מבקש: רוממני משערי מוות. ובזכות מה? הפסוק הסמוך עונה: "למען אספרה כל תהילתך". בזכות שהמטרה שלי היא לספר את כל תהילתך.
אם זו המטרה, ודאי שיזכה להינצל ממוות, להינצל מכל מיני דינים, ולהיכתב בספרם של צדיקים לחיים טובים ולשלום. בדיוק כמו האכסנאי שבמדרש: ביקש חיים כדי לספר בשבחו של מקום, וקיבל חיים.
וכדי שנזכה לגאולה השלמה, נקבל על עצמנו קבלה גמורה, כל עם ישראל יחד, בלב אחד כאיש אחד, באחדות גמורה: אנחנו רוצים להודות ולספר את נפלאותיו של ה' יתברך, על כל הנפלאות שעשה, שעושה ושעתיד לעשות איתנו. הרי הבטיח לנו: "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת".
ואנחנו פונים אליו: ריבונו של עולם, אנחנו רוצים מאוד לספר בנפלאות האלה! ולכן אנחנו מבקשים, כמו אותו אכסנאי: תן לנו את האפשרות. גאל אותנו מהר, כבר עכשיו, מכל הצרות, מכל הירידות הרוחניות, מן המצב הכללי של עם ישראל ומן המצב הפרטי של כל אחד ואחד – כדי שנוכל לספר בשבחך.
אבינו שבשמים מחכה לשמוע את התודה שלנו. הוא אוהב אותנו כל כך, שאפילו כשהגזירה כבר עומדת בפתח, די לו שנבקש לספר בשבחו כדי לתת לנו חיים. ובזכות זה ניוושע ונגאל גאולת עולמים, וניכתב כולנו בספרם של צדיקים וחסידים, בשנה הזאת ובכל שנה ושנה. אמן.