<!DOCTYPE html> עלייה לרגל וסגולת ההודיה — חג השבועות

עלייה לרגל וסגולת ההודיה

מדוע לא די להודות להשם מן הבית, ומהי הסגולה הנפלאה לישועה שלמדנו מיעקב אבינו
מאת: הרב יהודה טאוב

🎧 להאזנה לשיעור כאן באתר:

🎧 בקול הלשון  ·  ▶ סרטון בנושא ביוטיוב

📑 תוכן העניינים

פרק א: בואו שעריו בתודה — מדוע לא מספיק להודות מן הבית

בשלושת הרגלים יש לנו מצוות עשה מן התורה: "שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדוֹן השם". ואף היום, שבית המקדש חרב — יבנה במהרה בימינו — נהגו ישראל לעלות לכותל המערבי, שריד בית מקדשנו. מנהג זה קדום מאוד, ומובא כבר במסכת תענית (דף ט' עמוד ב'). וראוי לחשוב על ביאור נפלא מדוע עלו לרגל בזמן שבית המקדש היה קיים, ולפי זה גם ראוי מאוד שנחשוב על כך גם כשעולים לכותל בזמן הזה.

נלמד יסוד גדול מ"מזמור לתודה": כאשר קורה לך דבר נפלא — ברוך השם הבראת מחולי, נולד לך ילד בשעה טובה, הצלחת למכור דירה שעמדה ריקה זמן רב — ואתה מרגיש שרגשי ההודיה עולים ומציפים את ליבך, ואתה רוצה לשיר ולהודות לאבינו שבשמים — אל תעשה זאת בבית, בחצר או בשדה. אומר לנו המשורר: "בֹּאוּ שְׁעָרָיו בְּתוֹדָה, חֲצֵרֹתָיו בִּתְהִלָּה" — יש לך מה להודות? בוא, בוא להודות בבית השם.

מדוע לא מספיק להודות מן הבית, או מבית הכנסת השכונתי? מדוע צריך לטרוח דווקא עד לכותל המערבי?
מבאר הרב אביגדור מילר זצ"ל בספרו על התפילה: האדם המשתוקק להביע רגשי הודיה, הרי הוא משתדל להתקרב אל השם, האהוב על נפשו והמתאווה לו. השתדלות זו מביאה אותו לעשות כל מה שביכולתו כדי להתקרב אל השם, ותחילת כל ההתקרבות היא הקירוב המקומי — כי בזה שנכנס לשערי השכינה, הוא מתקרב אל השם.

יש לך חבר טוב שעשה לך טובה נפלאה, ואתה מרגיש כלפיו אהבה עצומה. כאשר תפגוש אותו, לא תסתפק במילה "שלום", ואף לא בלחיצת יד — אתה תחבק אותו, תשמח עמו עד מאוד. כך גם כאשר אנו אוהבים את בורא עולם ושמחים בישועה שעשה לנו, אין אנו מסתפקים לומר "תודה" מן הבית. אנו רוצים, במידת האפשר, לחבק את בורא עולם — לעלות לבית המקדש, לבית השם, לכותל המערבי, מקום שם שכינה שורה, ולהתקרב יותר לאבינו שבשמים.

שלושת הרגלים היו זמנים שיועדו כולם להודיה להשם: פסח על יציאת מצרים; שבועות — חג הקציר, חג הביכורים ומתן תורה; סוכות על האסיף ועל ענני הכבוד. אומר דוד המלך: "שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית השם נֵלֵךְ... שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים, שִׁבְטֵי יָהּ, עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל, לְהֹדוֹת לְשֵׁם השם". מבאר המלבי"ם: לירושלים עלו כל השבטים והתחברו כולם על ידי העיר הזאת, עד שהיה נודע לישראל שהם גוי אחד, מתאחדים בכך שכולם מתכנסים שם, שלוש פעמים בשנה, לתכלית אחת — להודות לשם השם.

פרק ב: יעקב אבינו ואבן השתייה — יסוד העולם הוא ההודיה

נעבור כעת לסגולה נפלאה לישועה, שלמדנו מיעקב אבינו עליו השלום. יעקב אבינו, יוצא לבית לבן, מפחד מאוד, ועומד במקום בית המקדש. שם אומר: "אָכֵן יֵשׁ השם בַּמָּקוֹם הַזֶּה... אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹקִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם". ושם נודר יעקב נדר לאמור: "אִם יִהְיֶה אֱלֹקִים עִמָּדִי, וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ, וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ, וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי — וְהָיָה השם לִי לֵאלֹקִים... וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹקִים".

מבאר רש"י, בשם התרגום, על "וְהָיָה השם לִי לֵאלֹקִים... יִהְיֶה בֵּית אֱלֹקִים" — "אֶפְלַח עֲלֵי קֳדָם השם" — אני אתפלל ואודה לשם על כל הטובות אשר עשית עמדי. רש"י על בראשית כח, כב (בשם התרגום)

ואכן, יעקב אבינו יוצא לבית לבן, חוזר בשלום, וניצל מעשו. אלא שהוא חושב לעצמו שלא כל כך משנה אם מודים להשם דווקא בבית המקדש — אפשר גם להודות בשכם. אל נשכח: לא היו רכבים, זה לא היה קפיצה לירושלים, אלא מסע משפחתי מפרך של שבועות. ויעקב אבינו קונה חלקת שדה בשכם, בונה שם מזבח, וחושב שבזה יצא ידי חובתו. אך מבאר המלבים: מיד לאחר מכן נחטפת בתו דינה על ידי שכם בן חמור, ומבין יעקב שהקדוש ברוך הוא אומר לו: "לא קיימת את נדרך! צריך לבוא להודות דווקא בבית השם". "קוּם עֲלֵה בֵית אֵל", אומר לו הקדוש ברוך הוא, "וְשֶׁב שָׁם, וַעֲשֵׂה שָׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו אָחִיךָ".

ויעקב אבינו הולך, ומודה להשם עם כל משפחתו על הר המוריה, מקריב שם קורבנות על אותה אבן שאמר עליה "וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹקִים". זוהי אבן השתייה, האבן שממנה הושת העולם והמקדש, כמובא במדרש. ומכאן יסוד גדול: העולם כולו הוא בית מקדש. ועל מה עומד? על ההודיה להשם. האבן שבה הודה יעקב אבינו לבורא עולם היא אבן השתייה — יסוד העולם והמקדש הוא ההודיה לשם השם.

פרק ג: סגולה נפלאה לישועה, וסיפור מן הכותל

ומכאן הסגולה הנפלאה: יש לך ישועה, אתה זקוק לישועה — קבל על עצמך, כמו יעקב אבינו, שבעזרת השם תזכה לבוא ולהודות בבית השם, במקום השראת השכינה. אמור בליבך: "כאשר תבוא הישועה, אני אעלה לכותל, אעלה למקום קדוש, ואודה שם להשם על כל חסדיו".

סיפור מהכותל. מעשה ביהודי שבא לביקור זריזות אצל נדיב גדול בבני ברק, ולאחר הפגישה הנרגשת החליטו שניהם לנסוע לכותל המערבי להתפלל. הם הגיעו לאחר חצות הלילה, והנה שמעו קול בכי עולה מהרחבה. הם ניגשו וראו יהודי כבן חמישים עומד ומשעין ראשו על האבנים ובוכה ללא הפוגה. אמר הנדיב לחברו: "לא במקרה זימן הקדוש ברוך הוא אותנו למקום זה ולשעה זו, אלא כדי שנשמע את בכיו של היהודי ונסייע לו. בוא נעשה עסקה: אני אגש אליו, ואם הוא זקוק לייעוץ או לסיוע רפואי, אסייע לו; ואם הבעיה כלכלית, תיכנס אתה לתמונה".

ניגש הנדיב ליהודי, הציג את עצמו, ושאל האם אפשר לסייע מבחינה רפואית. "לא, לא נזקק אני לכל סיוע רפואי, ברוך השם, הכול בסדר", השיב. ניגש חברו ושאל האם הוא זקוק לתמיכה כספית. "גם לא, ברוך השם, הקדוש ברוך הוא נתן לי כל צרכיי, אינני זקוק למאום". "אם כן", שאלוהו, "מדוע אתה בוכה?" השיב היהודי במשפט אחד: "אתמול בלילה חיתנתי את בתי האחרונה מתוך שנים עשר הילדים שהקדוש ברוך הוא נתן לי, ובאתי לכאן להודות לו על כל החסדים הגדולים שעשה עמי במשך השנים, עד שזכיתי להכניס לחופה את כל ילדיי, זה אחר זה". וכך זכה אפשר לבכות בכי מלא אהבת השם, שמחה והודיה על כל החסדים הנפלאים שהשם עושה עמנו.

יהי רצון שנזכה כולנו, בבוא הישועה, לקיים גם אנו את הסגולה הזאת — לעלות ולהודות בבית השם, ולזכות תמיד להיות מלאים אהבת השם, שמחה, והודיה מכל הלב.

📚 מקורות ומראי מקומות

  1. דברים טז, טז — "שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני השם אלוקיך".
  2. גמרא, מסכת תענית דף ט' עמוד ב' — מנהג העלייה לשריד בית המקדש.
  3. תהלים ק, ד — "בואו שעריו בתודה, חצרתיו בתהילה".
  4. הרב אביגדור מילר זצ"ל, בספרו על התפילה.
  5. תהלים קכב, א-ד — "שמחתי באומרים לי בית השם נלך... לְהֹדוֹת לְשֵׁם השם", ופירוש המלבי"ם.
  6. בראשית כח, יב-כב — נדר יעקב אבינו בבית אל.
  7. רש"י, בראשית כח, כב, בשם התרגום.
  8. בראשית לה, א-ג — "קום עלה בית אל".
  9. מדרש — אבן השתייה שממנה הושת העולם.
  10. סיפור אישי מן הכותל המערבי.
▲