🎧 להאזנה לשיעור כאן באתר:
לפני ההקפות בשמחת תורה פותחים בפסוקים כגון "תּוֹרַת ה' תְּמִימָה", "עוֹזֵר דַּלִּים הוֹשִׁיעָה נָּא", "אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא". מי שיתבונן בפסוקים ישים לב: אין בהם ולו דבר אחד ישיר על התורה - "הָעֹשֶׂה נִפְלָאוֹת לְבַדּוֹ, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ", "אֱלֹקֵינוּ וֵאלֹקֵי אֲבוֹתֵינוּ". כל הפסוקים עוסקים בבורא עולם. מדוע ביום שנקרא "שמחת תורה" הפסוקים אינם על התורה?
ישנה טעות רווחת שבשמחת תורה שמחים על שגמרו את ספר התורה. אך זה אינו הנקודה: הרמב"ם כלל אינו מזכיר סיום ספר תורה בסוכות, ובזמן הגמרא לא נהגו לסיים את חמשת חומשי התורה בשמחת תורה כלל - היו מסיימים פעם בשלוש שנים, ולא ביום מסוים קבוע. וכי ראיתם מישהו רוקד לפני שסיים מסכת? בשמחת תורה רוקדים בלילה, עוד לפני שסיימו, ולאחר הסיום עצמו למחרת - כבר לא עושים ריקודים מיוחדים. זה תמוה!
מדרש: "זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה' - נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ" - איני יודע במי, אם ביום או בקדוש ברוך הוא. בא שלמה המלך ופירש: "נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ" - בך בתורתך, בך בישועתך, בך ביראתך, בך בכ"ב אותיות התורה.
בכל שאר החגים שמחים בהודיה על חסד מסוים: בפסח - על היציאה ממצרים, בשבועות - על הקציר ומתן תורה, בסוכות - על ענני הכבוד. אם כך יגמר סוכות - יגמר הכל! אלא שהקדוש ברוך הוא בא ואמר: אהבת השם צריכה לעלות מדרגה לדרגה.
בספר "שערי אהבה" (פרק ג') מבואר שיש דרגות באהבת השם: "אחותי, רעייתי, יונתי, תמתי". בהתחלה אדם אוהב את הקדוש ברוך הוא בגלל הדברים הנחמדים שהוא מביא לו, אחר כך בגלל הדברים הנעימים, ולאחר מכן מתוך הכרת הטוב שהוא מרגיש לבורא עולם. לבסוף אדם אוהב את הקדוש ברוך הוא סתם, מפני שהוא מרגיש כמה הקדוש ברוך הוא הוא דבר טוב ונפלא - עד שהוא אוהב את בורא עולם ללא שום סיבה כלל: "נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ".
שמחת תורה היא פסגת החגים - הרגע שבו אדם מגיע למצב שהוא אוהב את הקדוש ברוך הוא לגמרי, לגמרי, ללא שום סיבה. הוא רוקד עם הקדוש ברוך הוא עצמו, ויש לו שמחה של "נגילה ונשמחה בך" - שמחה בבורא עולם עצמו, לא בחסד מסוים שקיבל.
אך כבני אדם גשמיים, כיצד אנו יכולים לחבק את הקדוש ברוך הוא עצמו, שאיננו רואים? נתן לנו הקדוש ברוך הוא ברוב אהבתו את התורה הקדושה - התגשמות אורו כביכול. זו אינה רק רטוריקה יפה, אלא הלכה למעשה: אנו אומרים "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל", "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ", "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה" - וחז"ל דרשו "וְדִבַּרְתָּ בָּם" - על דברי תורה. וכי "ודברת בם" מדבר על בורא עולם ואהבתו, ופתאום קופצים לדברי תורה? אלא מכאן למדנו שהתורה הקדושה היא כביכול בורא עולם עצמו - התגשמות אורו.
לכן שמחת תורה היא שמחה בבורא עולם, שמחה אדירה של אהבה אין קץ. חובקים את התורה ומנשקים אותה, כי היא התגשמות אורו של בורא עולם. אין חיוב הלכתי מפורש לעשות "שמחת תורה" - הסיום עצמו הוא רק תוספת שמחה, אך עיקר השמחה היא בקדוש ברוך הוא עצמו באותו יום, לא בשמחת הסיום.
ולכן פסוקי ההקפות עוסקים כולם בבורא עולם, ולא בתורה - כי השמחה היא בו יתברך. אך מדוע פותחים דווקא ב"עוֹזֵר דַּלִּים הוֹשִׁיעָה נָּא"? מבארים: הקדוש ברוך הוא קבע בעולמו יסוד גדול בהנהגת הבריאה - ככל שאדם מכיר יותר באהבתו וחסדו של בורא עולם, כך הוא יכול יותר להשפיע את השפע הזה למטה, לכל הבריאה. הקדוש ברוך הוא מתאווה כביכול להוריד שפע, אך צריך ליצור לכך "כלים" - בלי כלים אין הוא מוריד.
ביום כזה, של האהבה השלמה לבורא עולם, מגיעים אנו לכלים גדולים - שהרי אנו כלואים באהבה האדירה של בורא עולם. ולכן אנו כביכול עושים חסד עם בורא עולם - נותנים לו את האפשרות להשפיע שפע טוב לבריאה כולה, וגם ל"דלים" - למי שזקוק לישועה. וכתוב בזוהר הקדוש שכאשר אדם מרגיש את אהבת בורא עולם, כל מה שהוא שואל באותו יום - הקדוש ברוך הוא מקבל את תפילתו ועושה את בקשתו.