אנו למדים בתורה, שבזמן שבית המקדש היה קיים, הביאו אחרי יום ראשון של פסח את קורבן העומר, שהתיר את התבואה החדשה לאכילת אנשים. ואילו בחג השבועות הביאו קורבן הנקרא "שתי הלחם", שהתיר להביא את התבואה החדשה למנחות בבית המקדש. ומצאנו כי קורבן העומר, שהתיר את התבואה החדשה לאנשים, בא משעורים — ואילו שתי הלחם, שהתיר את התבואה החדשה לבית המקדש, היה מחיטים. יש להבין מדוע השינוי הזה.
מבאר החובות הלבבות, שהדרך להכיר את השם היא להכיר את חסדי השם בבריאה — כיצד השם מתחסד איתנו — ועל ידי כך מתעורר בליבנו רצון לעבוד אותו ולקיים את המצוות שציווה. וזוהי ההקדמה לכל התורה כולה: להכיר קודם כל את חסדי השם.
רעיון זה מובא בעניין קורבן העומר ושתי הלחם: כותב הטור, שקורבן הפסח הוא כנגד אברהם אבינו, ואילו קורבן שבועות הוא כנגד יצחק אבינו. אברהם אבינו הוא, כידוע בזוהר הקדוש ובספרים, בחינת חסד, ויצחק אבינו הוא בחינת גבורה. לכן בקורבן פסח — שהוא כנגד אברהם, מידת החסד — מתחילה עבודת השם: קודם כל להכיר את הקדוש ברוך הוא מצד חסדיו. ומשום כך מביאים את קורבן העומר, שמתיר את התבואה החדשה לאנשים לאכול, שזה עניין של חסד, כדי להכיר את חסדי השם. אלא שזוהי רק הקדמה.
אברהם מוליד את יצחק — וזהו ההמשך הטבעי: יצחק הוא כנגד עבודת הקדוש ברוך הוא. הוא היה הקורבן הראשון שהוקרב, כביכול, בהר המוריה — הוא בעצמו היה מוכן להישחט על קידוש השם, והוא קידש את המקום שיהיה מקום העבודה. וכן אברהם מוליד את יצחק — ההמשך הטבעי של הכרת הטוב וחסדי השם, שהם באים באופן גשמי, הוא להכיר את החסד שבזה שהשם נותן לנו את האפשרות לעבוד אותו ולקיים מצוותיו. כלומר, מתוך שאנו מכירים בחסדי השם, אנו רוצים לעבוד אותו; ומשעה שהשם נתן לנו את המצוות, אנו מעריכים את הזכות הגדולה לשמש לפני הקדוש ברוך הוא.
אחרי פסח, שהוא כנגד אברהם, יש לנו חמישים יום להתבונן על חסדי השם שנתן לנו את האפשרות לשרתו ולעבוד אותו. ואז מגיעים לחג השבועות, ומביאים שתי הלחם — שמתיר את התבואה החדשה בבית המקדש, כלומר, את האפשרות לעבוד את השם באמצעות התבואה. לא רק את התבואה לאכול, אלא להכיר את החסד שיש לנו זכות לשרת לפניו.
מבאר הרמב"ן, שהסיבה שהביאו חמץ בשתי הלחם היא משום שקורבן זה בבחינת קורבן תודה, וקורבן תודה הוא הקורבן היחיד שאדם פרטי מביא בחמץ. אם כן, שתי הלחם, אף שהוא קורבן ציבור, דומה לקורבן התודה — הודיה לקדוש ברוך הוא, על הזכות שיש לנו לשרתו. ולפי דברינו, הכוונה היא להודות להשם על הזכות שאפשר לשרת אותו — וזוהי התודה שבשתי הלחם, שונה מתודת יום מסוים בעל אירוע מסוים, אלא תודה על עצם ההזדמנות לעבוד את בורא עולם.
קורבן העומר בא ממאכל בהמה — שעורים, וזו הכרה נמוכה יותר, שכל אחד יכול להבין שצריך להודות להשם על חסדיו. אך השכל היותר גבוה הוא להכיר את הזכות לשרת את הקדוש ברוך הוא — וזה מחיטים, מאכל אדם, מאכלו של אדם אמיתי המכיר את הזכות הגדולה לשמש לפני השם.
מובא בזוהר הקדוש, בפרשת חיי שרה, שבח נפלא לאליעזר עבד אברהם — שכתוב עליו שהיה "אָרוּר", ובכל זאת, בגלל שזכה לשמש את אדונו באמונה, יצא מכלל "אָרוּר" לכלל "בָּרוּךְ". כותב על כך השפת אמת (שנת תרל"ב): כן גם מי שחפץ ומשתוקק לעשות רצון הקדוש ברוך הוא, ומשבח אותו תמיד על שזכה לקיים את מצוותיו — יוכל גם הוא, על ידי אמונה זו, שמאמין שאין למעלה מלעשות רצונו יתברך, לצאת מכלל "ארור" ולהידבק בהשם יתברך. אדם יכול לזכות לדבקות בהשם, לצאת מכלל עולם הרוח (או ה"ארור") ולהידבק בו יתברך, רק על ידי שהוא מכיר שעבודת השם היא הדבר הכי יקר בעולם, והחסד הכי גדול שיש — ורק כשהוא משבח את הקדוש ברוך הוא על כך, הוא זוכה לצאת מכלל עולם הזה, ולהידבק בשם יתברך. זהו יסוד חג השבועות.
כפי שהוזכר, כתוב בתורה שהיה חמץ בשתי הלחם — קורבן היחיד של הציבור שהיה בו חמץ. אצל יחיד מצאנו חמץ במנחת תודה: אם אירע לאדם נס, או יש לו סיבה להודות לקדוש ברוך הוא, הוא מביא קורבן תודה, ובו יש חמץ. אבל הציבור מעולם לא הביא חמץ — לחם הפנים היה מצה, מנחת נסכים הייתה מצה, כל המנחות היו מצה. המנחה היחידה שהייתה בה חמץ הייתה שתי הלחם, בחג השבועות.
מסביר הרמב"ן: זהו הסוד שהושת בשתי הלחם — כתב פרשת "פנחס" בתיבה "שְׁתַּיִם", שהן חמץ לפי שהם תודה. כלומר, שתי הלחם הוא קורבן תודה כמו אצל יחיד, אלא שכעת זהו קורבן התודה של הציבור. ועל מה היה התודה? על "חֻקּוֹת קָצִיר" — שהקדוש ברוך הוא עזר לנו לקצור את התבואה. שבועות הוא חג הקציר, ולכן אומרים תודה לשם על הקציר, וזה קורבן תודה.
התורה הקדושה מכניעה את נפש האדם: מי שלומד תורה, התורה מטהרת אותו; ומי שמקיים את מצוות התורה, המצוות מעדנות אותו. יוצא שיסוד התורה מביא את האדם להכרה שהוא עבד הקדוש ברוך הוא — וברגע שהוא מגיע לענווה, הוא כבר יכול להגיד "תודה רבה" לשם. התורה, אם כן, מכשירה את נפש האדם להודות לשם — היא המפתח ליסוד ההודיה.
וכן בחג השבועות, שהוא זמן מתן תורתנו, זמן שקיבלנו את התורה — רק אז, לאחר שקיבלנו את התורה, יכול האדם להגיע לענווה, יכול להבין את חסדי השם ולהודות לו על כל החסדים שכבר קיבל. לכן מביאים קורבן תודה על הקציר שכבר קצרנו וכבר אכלנו — שרק אחרי קבלת התורה מגיעים לענווה המאפשרת הודיה אמיתית.
ושמעתי מאדם גדול, שהיסוד של שמחה הוא אותו דבר: אדם שהוא בעל גאווה, שתמיד רוצה עוד ואין לו — חסר לו, והוא עצוב. אך היסוד להיות מרוצה הוא רק אם אדם עניו — שאם לא מגיע לי, אז לא מגיע לי, ואם יש לי בכל זאת — אני שמח. נמצא ששמחת החיים באה גם כן מתוך הענווה. יוצא שהתורה, המלמדת אותנו להיות בענווה, נותנת לאדם את שמחת החיים, נותנת לאדם להגיש, להתבונן ולראות את החסדים שהקדוש ברוך הוא תמיד נותן לנו. וכך אדם חי חיים של שמחה, חיים של הודיה, ממלא את התפקיד שלשמו ברא אותו הקדוש ברוך הוא.