המשנה בסוף מסכת תענית אומרת: "אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים". לשון זו מלמדת שאין מדובר כאן בעוד יום טוב רגיל בלוח השנה, אלא ביום שיש בו עוצמה מיוחדת במינו — יום שראוי ללמוד ולהעמיק בו. השאלה הראשונה שיש לשאול היא: מדוע בכלל יש טעם ללמוד ולעסוק בטו באב היום, לאחר חורבן בית המקדש?
בזמן שבית המקדש היה קיים, היה קיים ספר מיוחד בשם מגילת תענית, ובו נרשמו ימים רבים שבהם אירעו לעם ישראל ניסים ונפלאות — בעיקר בתקופת מלכות בית חשמונאי, שבכל פעם שניצחו את היוונים היו קובעים אותו יום כיום שמחה והודיה, ואסור היה להתענות בו או להספיד. אולם לאחר החורבן קבעו חז"ל: "בטלה מגילת תענית" — שהרי אין עוד טעם להודות על נצחונות שכל פירותיהם התבטלו יחד עם חורבן הבית. יום שביטלו בו את גזרת "שלא יעלו ישראל לרגל לירושלים", יום שבו הותרו השבטים לבוא זה בזה בנישואין, יום שבו פסקו כורתי העצים למערכה — כל אלה התבטלו, שכן משמעותם המעשית פקעה.
ולכאורה גם טו באב אמור להתבטל באותה מידה: מה הטעם לשמוח היום על כך שהותרו השבטים לבוא זה בזה, כאשר אין היום לא שבטים ולא נחלות? מדוע, אם כן, פסק השולחן ערוך להלכה שטו באב נותר יום טוב, שאין בו תחנון, ושאפילו חתן ביום חופתו אינו מתענה בו — בשעה שכל שאר ימי מגילת תענית פקעו ובטלו?
בשאלה זו נחלקו הראשונים. הרוקח (סימן שכ) כותב שבטו באב "נופלים תחנונים... לפי שבטלה מגילת תענית" — כלומר לשיטתו, גם טו באב איבד את מעלתו המיוחדת. אך מרן הבית יוסף (אורח חיים סימן קלא) מסיים: "ועכשיו נהגו העולם שלא ליפול על פניהם בו" — ומורה הלכה למעשה שאין נופלים על פניהם בטו באב, וכן נפסק בשולחן ערוך.
האחרונים הקשו: מה נשתנה טו באב מכל שאר ימי מגילת תענית, שכולם בטלו והוא לא בטל? מובא בזה תירוץ יסודי, ומקורו במשנה ברורה (סימן תקעג): כל אותם ימים טובים שנמנו במגילת תענית מופיעים רק בברייתא חיצונית — אוסף עתיק של תיאורי ניסים — ולא מוזכרים כלל בש"ס במשנה. לעומת זאת, טו באב הוא היום היחיד מכל ימי מגילת תענית שמוזכר במפורש במשנה עצמה, במסכת תענית. ורבי, שערך את המשנה לאחר חורבן הבית, בחר במודע שלא לכלול בה אף אחד מן הימים הטובים שבמגילת תענית — מלבד טו באב.
מכאן מוכח שטו באב שונה מיסודו: הוא אינו רק זכר לנס שאירע פעם, אלא הלכה קבועה הנוהגת לדורות, גם לאחר החורבן. וכך גם כותב בעל ה"סדר היום": "ראוי להתנהג בטו באב בשמחה ובששון... וצריך להרחיק היגון והאנחה ממנו".
כדי להבין את מהותו הפנימית של טו באב יש להתבונן במבנה המשניות בסוף מסכת תענית. המשנה מונה חמישה דברים שאירעו לאבותינו ביום שבעה עשר בתמוז, וחמישה דברים שאירעו בתשעה באב — שני ימי הפורענות המרכזיים בתולדות ישראל. מיד לאחריהם, כניגוד גמור, באה המשנה ומזכירה את טו באב ואת יום הכיפורים כימים הטובים ביותר. אין זה מקרי: שני זוגות הימים בנויים זה כנגד זה.
בהיסטוריה של ישראל אירעו שני חטאים גדולים בדור המדבר: חטא העגל — עבודה זרה, גילוי עריות ("ויקומו לצחק"), ושפיכות דמים (הריגת חור); וחטא המרגלים — לשון הרע, בבחינת "ויוציאו דיבת הארץ רעה". חטאים אלה מקבילים בדיוק לשורשי שני החורבנות: בית ראשון חרב בעוון עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים — כנגד חטא העגל; ובית שני חרב בעוון שנאת חינם, שכפי שמבאר החפץ חיים בהקדמתו, נובעת מלשון הרע — כנגד חטא המרגלים.
עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. הכפרה על חטא העגל הגיעה כעבור ארבעים יום, ביום הכיפורים — "סלחתי כדבריך" — ומאז נקבע יום הכיפורים ליום מחילה וסליחה לדורות. וכן חורבן בית ראשון נבנה מחדש כעבור שבעים שנה.
לשון הרע ושנאת חינם. הכפרה על חטא המרגלים ארכה ארבעים שנה — עד שנת הארבעים במדבר, בטו באב, עת נגזר על אותו הדור שלא ימות עוד איש. חורבן בית שני, שמקורו זהה, טרם נבנה — וממתין לתיקונו.
אך יש כאן יותר מסימטריה בין חטאים לתיקונים. עומק הדברים הוא בכך שאין שמחה גדולה יותר מאשר קירוב המגיע דווקא לאחר ריחוק. כך מובא בזוהר הקדוש: "לית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא" — אין אור אמיתי אלא זה שיוצא מתוך החושך. אור שמאיר בלא שקדם לו חושך, לעולם לא יוארך כמו אור שבוקע דווקא מתוך אפלה.
אין ליהודי צער גדול יותר מאשר הריחוק מבורא עולם — הסתר פנים; ואין לו שמחה גדולה יותר מאשר קרבת השם. אך כאשר הקרבה מגיעה לאחר ריחוק גדול, השמחה עצומה שבעתיים: זהו האור הבוקע מתוך החושך. מי שרק פותח את עיניו, גם בגלות ובצרות, ורואה כיצד לאחר כל ריחוק חוזרת הקרבה — הוא זוכה לחוש את אותה שמחה מיוחדת.
יום הכיפורים הוא יום קרבת השם שלאחר חטא העגל, ולכן הוא יום שמחה גדול על אף חומרתו. וטו באב הוא יום קרבת השם שלאחר חטא המרגלים — כשם שכתב הנביא בשם ה' לישראל שגלו במדבר: על אף הריחוק, בבוא היום המיועד חוזר הדיבור אל משה רבנו בחיבה, ומתגלה בכך שהריחוק לא היה נטישה, אלא שלב בדרך לקרבה מחודשת.
מכאן אנו למדים כלל גדול: כל חורבן שאירע בתשעה באב מתוקן דווקא בטו באב. וכן אירע פעמיים בהיסטוריה: בפעם הראשונה, חטא המרגלים אירע בתשעה באב — ובו נגזר על דור המדבר שימות במשך ארבעים שנה; ותיקונו, ביטול הגזרה על הדור האחרון שנותר, אירע בטו באב. בפעם השנייה, עיר ביתר נחרבה בתשעה באב בימי בר כוכבא — ותיקונה, מתן הרשאה לקבור את הרוגיה לאחר שנמצאו שלמים בפלא גדול, אירע גם הוא בטו באב.
מכאן מגיע החידוש הנועז שגילה רבי צדוק הכהן מלובלין: אם בית ראשון, ששורש חורבנו הוא חטא העגל, נבנה לאחר תיקון החטא ביום הכיפורים — ואם ביתר, שחרבה בתשעה באב, נבנתה מחדש (הותר לקוברה) בטו באב — הרי שגם בית שני, ששורש חורבנו הוא חטא המרגלים ואירע בתשעה באב, עתיד להיבנות דווקא בטו באב. וזהו פשר לשון המשנה: "וביום שמחת ליבו — זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו" — לא תפילה בעלמא, אלא ציון תאריך: בית המקדש השלישי עתיד להיבנות ביום טו באב.
מה הקשר בין שמחת היום לשידוכים? התשובה טמונה באותו יסוד עצמו. מבואר בזוהר הקדוש שכל נשמה ונשמה הייתה מלכתחילה נשמה אחת שלמה, ובירידתה לעולם היא מתחלקת לשתיים — נשמת האיש ונשמת האישה, עד שבבוא הזמן המיועד הם מוצאים זה את זה ומתאחדים מחדש. שידוך, אם כן, הוא בדיוק אותו יסוד — קירוב לאחר ריחוק. וכשם שביום זה מתקרב הקדוש ברוך הוא לכנסת ישראל לאחר ריחוק, כך ראוי ומסוגל היום למצוא בו קירוב בין איש לאשתו.
מיום זה אפשר ללמוד יסוד גדול לחיים כולם. הרבה פעמים עובר על האדם מצב של ריחוק — צרות, מחלות, קשיים. היסוד הגדול הוא: מי שמקבל את הייסורים באהבה, בלי תלונה ובלי מרירות, זוכה בסופו של דבר לקרבה גדולה יותר משהייתה קודם לכן.
מבאר רש"י שם: כמו אב שלאחר שהכה את בנו רוצה אותו בחזרה, ואוהב אותו פי כמה וכמה. אין ליהודי יום טוב גדול יותר מזה שמגיע אחרי ייסורים שקיבל אותם באהבה — כי כמות האור שיורד לאחר מכן עצומה. כך גם ביחס לתשעה באב וטו באב: אחרי החורבן הגדול ביותר, מגיע יום טוב שאין כדוגמתו — משום שהחורבן עצמו, כאשר מקבלים אותו כראוי, הוא הפתח לקרבה הגדולה שבאה בעקבותיו.
ביום טו באב עצמו תיקנו חז"ל ברכה נוספת בברכת המזון — ברכת "הטוב והמטיב", הברכה הרביעית, שאינה מן התורה אלא מדברי סופרים. הגמרא (ברכות מח ע"ב) מספרת שבביתר, שבע שנים לאחר החורבן, לא הניחו הרומאים לקבור את הרוגי המצור. כאשר לבסוף הותר הדבר, נמצאו כל המתים שלמים — נס גלוי — ותיקנו חז"ל אז, באותו יום ממש, את ברכת "הטוב והמטיב": הטוב — שלא הסריחו; והמטיב — שניתנו לקבורה.
אך העיון בברכה מעורר ארבע שאלות עמוקות:
שאלה א: ברכה זו נאמרת בכל יום, ואף פעמיים ביום — בכל פעם שאוכלים לחם. אך כל שאר הימים הטובים שבהם נעשו ניסים מפורסמים לעם ישראל כולו — חנוכה, פורים — מצוינים רק פעם בשנה, ואילו נס פרטי שאירע לתושבי עיר אחת (ביתר) מונצח בברכה יומית, כפולה?
שאלה ב: בכל מצוות פרסום הנס — מגילת אסתר, הלל בחנוכה, סיפור יציאת מצרים בליל הסדר — מפרטים את הנס באריכות. אך בברכת הטוב והמטיב אין ולו מילה אחת המזכירה את ביתר, את ההרוגים, או את הקבורה!
שאלה ג: אין בינינו מי שהוא בהכרח מצאצאי הרוגי ביתר, שכל תושבי העיר נספו. מה שייכות יש לכל יהודי ויהודי בכל דור, שיברך על נס שלא נגע לו במישרין?
שאלה ד: ברכה זו חוזרת ומזכירה את המילה "טוב" שבע פעמים: "המלך הטוב והמטיב לכל, שבכל יום ויום הוא הטיב, הוא מטיב, הוא ייטיב לנו... הוא גמלנו, הוא גומלנו, הוא יגמלנו לעד" — נוסח יחיד במינו, שאין לו אח ורע בשום ברכה אחרת, המדגיש עבר, הווה ועתיד גם יחד. מה משמעות ריבוי הלשונות הזה?
התשובה לכל השאלות טמונה בהבנת שורש חטא המרגלים עצמו. הפסוק בתהילים (קו, כד) אומר: "וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה, לֹא הֶאֱמִינוּ לִדְבָרוֹ". מבאר הנצי"ב: "לא האמינו לדברו" — לא האמינו שהקדוש ברוך הוא אוהב אותם ורוצה בטובתם. וכן נאמר בתורה: "בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" — במקום להכיר בכך שכל מעשי הבורא נובעים מאהבה, חשדו המרגלים שהם נובעים משנאה.
מכאן העומק הגדול: אם שורש החטא היה חוסר האמונה שהבורא טוב ומטיב תמיד, הרי שתיקון החטא — ותיקון הגאולה כולה — תלוי בהטמעת ההכרה הזאת. משום כך דאג הקדוש ברוך הוא שדווקא ביום שבו נתקן חלק מחטא המרגלים (הצלת הרוגי ביתר וגאולתם מביזיון) יברכו ישראל ברכה שכל עניינה הוא הכרזה חוזרת ונשנית: "הוא הטיב הוא מטיב הוא ייטיב" — בעבר, בהווה ובעתיד. זו הסיבה שאין הברכה מספרת דבר על ביתר עצמה: היא כלל אינה ברכה על נס ביתר! היא ברכה כללית על היות הבורא טוב ומטיב בכל יום ויום — ורק התקנה שלה, מבחינת הזמן, נקבעה ביום שבו בא לידי ביטוי אותו עיקרון בצורה גלויה.
וזו התשובה לכל השאלות: הברכה נאמרת כל יום ולא פעם בשנה — כי אין היא חג לזכר אירוע חד־פעמי, אלא הכרה יומיומית מתחדשת. אין בה פירוט על ביתר — כי אין היא עוסקת בביתר כלל. שייכת לכל יהודי בכל דור — כי כל יהודי, בכל יום, מקבל טובה מבוראו וזקוק להכיר בה. וחוזרת על לשון "טוב" שבע פעמים — כדי להטביע בלב את היסוד שממנו נבצר מעם ישראל במדבר: שהבורא טוב ומטיב, תמיד.
ומכאן גם הרמז הצפון בשם היום עצמו. אותיות "טו באב" הן בדיוק אותיות "טוב אב". וכשם שהגאולה של דור המדבר, ושל הרוגי ביתר, וכל תיקון וכל חורבן — נפתרים דווקא ביום זה, כך גם הגאולה השלמה תלויה בהכרה זו: "יהודי יקר, גאולתך תלויה בכך שתדע שהמלך טוב ומטיב לכל שבכל יום ויום". לכן הסמיכו חז"ל את ברכת הטוב והמטיב מיד לאחר "בונה ברחמיו ירושלים" בברכת המזון — ללמדנו שבניין ירושלים תלוי בדיוק בהכרה הזאת.
כל יהודי שמתחזק בהודיה להשם, ואף כותב לעצמו "פנקס הודיה" ובו הוא רושם את חסדי הבורא עמו יום־יום, מרגיש בחוש כיצד ה"בית מקדש הפרטי" שלו נבנה בתוך לבו. הוא חי בעולם של קרבת השם, גם בטרם נבנה בית המקדש השלישי בפועל — כי הוא כבר הפנים את היסוד שעליו תלויה כל הגאולה: המלך הטוב והמטיב לכל שבכל יום ויום.