🎧 להאזנה לשיעור כאן באתר:
החפץ חיים היה מקפיד שלא ילך זמן לבטלה, והיה מחבב מאוד בחורים שהיו שרים ושמחים לכבוד ה'. היה אומר על הפסוק "שִׁירוּ לוֹ זַמְּרוּ לוֹ, שִׂיחוּ בְּכָל נִפְלְאוֹתָיו" (תהילים ק"ה, ב): מותר לשיר ולזמר לבורא עולם - "אבל תדעו למי לשיר", כלומר לזמר "לְמַלְכֵּנוּ", בדברי נפלאותיו, ולא בדברי בטלה.
תכלית האדם היא לזכות לאהבת ה'. מיד אחרי "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל" אומרים "וְאָהַבְתָּ" - כי תכלית האדם בעולם היא לאהוב את ה'.
מכאן, שירה לבורא עולם היא ענף ממצוות אהבת ה'. בעל ספר חרדים חיבר בעצמו ארבעה שירים, ביניהם השיר המפורסם "יְדִיד נֶפֶשׁ" הנאמר בסעודה שלישית - כדי לבטא בקשת ייחוד וחשק האהבה לבורא עולם.
מספר רבי יוסף מנשינוב, אדמו"ר שאליו הגיעו חסידים לאלפים לשמוע את תפילותיו הנאמרות בשקיקה ובניגונים כובשי לב. את הניגון עצמו היה מנגן בעצמו (בעוד המילים היו מזמינים אחרים לומר). כשנשאל מדוע, השיב על פי דברי הגר"א: חוכמת הנגינה כלולה בתורה, ועד כדי כך גדול כוחה - שאפשר למות מנעימותיה, כפי שקרה לחיילי סנחריב שמתו מרוב אהבה לבורא עולם כששמעו את השירה. אך מאידך גיסא, אפשר גם להחיות מתים בזוהי השירה, כפי שסודותיה גנוזים בכל התורה כולה.