ידועה קושיית הבית יוסף בהלכות חנוכה, ומרוב פרסומה זכתה להיקרא "קושיית הבית יוסף" (אף שכבר מופיעה בראשונים, במאירי ובאורחות חיים): מדוע קובעים אנו את ימי החנוכה שמונה ימים, והלוא הפך הקטן שנמצא היה בו שמן כדי הדלקה ליום אחד בלבד? נמצא שביום הראשון לא אירע כל נס — השמן דלק כפי טבעו. אם כן, הנס עצמו לא היה אלא שבעה ימים, ומדוע קבעו חז"ל שמונה ימי הלל והודיה?
יש להוסיף ולשאול: מדוע דווקא ימי החנוכה נקבעו לימים שכל מהותם הודיה והלל? כלשון חז"ל, "וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל לשמך הגדול" — אין זה עוד רגע קצר של אמירת הודיה בתוך התפילה, אלא ימים שלמים שכל תוכנם נקבע לכך. גם בפסח אירע נס עצום, ואף בו יש מצוות הודיה בליל הסדר — ובכל זאת אין דין להאריך בהודיה כל שבעת ימי החג; אוכלים מצות וזוכרים את הנס וזהו. גם בסוכות יושבים בסוכה לזכר הנס, ואין חובה מיוחדת של הודיה או הלל מלבד מה שנקבע. חנוכה, לעומת זאת, כל מהותו — כלשון הפיוט "בני בינה ימי שמונה, קבעו שיר ורננים" — הוא הודיה והלל.
כדי להבין את הדבר יש להתבונן: מה עשו היוונים כשנכנסו להיכל? לא שברו את פחי השמן ולא שרפו אותם — כדרך אויבים המחריבים ומחבלים בכל אשר ימצאו — אלא רק טימאו אותם. וכן פרצו את חומות ההיכל, שהיו מבדילות בין מי שרשאי להיכנס למי שאינו רשאי, שכן עם ישראל שייך יותר לבורא עולם מכל האומות, כלשון הפסוק "כי חלק ה' עמו, יעקב חבל נחלתו". ואמרו חז"ל שהיוונים כתבו על קרן השור: "אין לכם חלק באלוקי ישראל".
מכאן מובן ההבדל היסודי בין גזרת פורים לגזרת חנוכה. בפורים ביקש המן להשמיד, להרוג ולאבד — גזרה על הגוף. לכן תיקנו כנגד זאת תענוג לגוף: סעודה, משתה ומשלוח מנות — בדיוק הפוך ממה שביקשו לעשות. אך בחנוכה לא ביקשו היוונים להרוג את הגוף, אלא לעקור את הנשמה, את החלק האלוקי שבאדם — "אלוקי נשמה שנתת בי". כנגד זאת תיקנו חכמים תענוג לנשמה, ומהו תענוגה של הנשמה? להודות ולהלל למלך מלכי המלכים.
מבאר המלבי"ם: כשם שחֵלֶב ודשן משביעים את הגוף והם מזונו, כך שפתי רננות והלל הם מזונה של הנפש. תענוגה של הנשמה אינו במאכל ובמשתה, אלא בהודיה ובשבח לבורא עולם. זהו שתיקנו חז"ל בחנוכה: להודות ולהלל למלך מלכי המלכים — כי זהו תענוג הנשמה עצמה שהיוונים ביקשו לעקור.
ובכן, מדוע דווקא שמונה ימים? מבואר יסוד נפלא: אותיות המילה "שמונה" הן בדיוק אותיות המילה "נשמה" (בלי האות ו')! אין זה מקרה של צירוף אותיות, אלא רמז עמוק: הנשמה מגיעה מ"עולם השמונה".
המספר שש מסמל בכל מקום את הטבע — לטבע יש שישה צדדים: ארבע רוחות השמים, מעלה ומטה. לכן "יוון" בגימטריה 66 — כל מהותם טבע גמור, אין למעלה מהטבע כלום. המספר שבע הוא הרוחניות שבתוך הטבע — הנקודה האמצעית, ולכן שבת וכל המועדים הם שבעה. המספר שמונה הוא מה שמחוץ לטבע לגמרי — רוחניות שאינה מהעולם הזה, והיא מגיעה מ"עולם השמונה".
יש להביא לכך דוגמה מאירת עיניים: במוזיקה יש שבעה תווים בלבד — דו רה מי פה סול לה סי — ואין אפשרות ליצור תו שמיני; חוזרים חלילה על אותם שבעה. וזהו שאומרת הגמרא (עֵרְכִין) על הפסוק "לַמְנַצֵּחַ עַל הַשְּׁמִינִית מִזְמוֹר לְדָוִד" — שכינורם של ימות המשיח יהיה בעל שמונה נימים, דבר שמחוץ לגדרי הטבע לגמרי. וכן משיח מגיע במוצאי שביעית — במספר השמיני. יש לנו כרגע שבעה רועים: אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, יוסף ודוד — ומשיח יהיה הרועה השמיני.
גם מתן תורה, שהיא מעולם מחוץ לגדרי הטבע — עולם הנשמות — ניתנה בשבוע השמיני (שבעה שבועות כפול שבעה ימים = 49 יום, והיום החמישים הוא כבר מחוץ למניין הטבעי, בבחינת השבוע השמיני). לכן התורה, שהיא מעולם הנשמות, ניתנה במספר השמיני — נשמה, אותיות שמונה.
כשהיוונים ביקשו להרוג את "השמונה" שבנו — את הנשמה — זכינו כשניצחנו אותם שהתגלה מחדש אור השמונה בעולם. לכן זוכים אנו להדליק שמונה ימים בחנוכה, וכל שמונת הימים האלה מיועדים למה שהוא תענוגה של הנשמה: הודיה והלל למלך מלכי המלכים.
ההולכים להתפלל על נשמת נפטר בבית הקברות נוהגים לומר פרק קי"ט בתהלים, הנקרא "תמניא אפי" — כל אות בו נחלקת לשמונה פסוקים. לנשמה, מתברר, יש שייכות מיוחדת דווקא למספר שמונה, שכן היא מגיעה מספירת הבינה, שהיא הספירה השמינית מלמטה. גם התפילה הנודעת ביותר של הודיה למלך מלכי המלכים נקראת "נשמת כל חי" — כי זוהי מהותה של הנשמה: להודות, להלל ולשבח.
חנוכה פותחת באותיות ח-נ, הרומזות לעולם השמונה. שמן — אותיות שמונה. חשמונאי — אותיות ח' ושמונה. בכל מקום שבו נראה עולם השמונה, מתעורר שם עניין ההודיה למלך מלכי המלכים.
בפרק קמ"ח בתהלים, המהלל את השם מן השמים ומן הארץ, דוד המלך מחלק ארבע פעמים לשמונה סוגי מהללים בכל חלק — שמים, ארץ, דומם-צומח-חי, ובני אדם — ובכולם המשותף אחד: כל הנשמה תהלל י-ה.
מן הפרק מתברר כי המספר שמונה הוא לשון קבועה בפי דוד המלך לכל דבר המבטא הלל והודיה שבטבעם חורגים מסדרי הטבע. וכשם שהיוונים ביקשו לצנן ולנתק את עם ישראל מ"השמונה" שבו — מהחלק האלוקי, מהתשוקה הפנימית להודות ולהלל — כך תיקנו חז"ל, בזכות הניצחון, שמונה ימים שכל תוכנם הוא לתת לנשמה את תענוגה: להודות ולהלל למלך מלכי המלכים.