אנו עומדים בחודש אדר, ובשבתות שבהן קוראים בתורה את פרשות המשכן. "משנכנס אדר מרבים בשמחה". והמאירי, כשהוא מבאר את עניין ימי הפורים, מלמד אותנו שהשמחה הזאת היא גם הודאה:
ראוי להודות לה' יתברך בכל זמן ובכל עת, כפי הניסים והנפלאות שיראו לעם ישראל באותו הזמן.
המאירי (תוכן הדברים)מי שנכנס אדר, מרבים בשמחה ומרבים בהודאה. ובפרשת תרומה, שנקראת בימים האלה, מסתתר סוד גדול על ההודאה הזאת: איך היא בונה בתוך כל יהודי משכן לה', ואיך שולחן פשוט שבבית נעשה מזבח.
הפרשה פותחת במילים:
לכאורה היה צריך לכתוב "ויתנו לי תרומה". הרי בני ישראל נותנים למשכן, ולא לוקחים. מדוע כתוב "ויקחו"?
ועוד דבר מעניין: המשכן הוא בית ה', ולכאורה היה ראוי שייבנה כולו מזהב טהור. ובכל זאת אנו רואים שהוא נבנה מנדבות רבות ושונות: זהב, כסף ונחושת, תכלת וארגמן ותולעת שני, שש ועזים, עורות אילים מאדמים ועורות תחשים, עצי שטים, שמן ובשמים, ואבני שוהם. למה כל כך הרבה סוגים?
מתרץ הבן איש חי תירוץ נפלא: אדם צריך להביא את נדבתו מתוך שמחה. אילו נאמר להביא רק זהב, היו כאלה שהיו מביאים בלב כבד, לא בשלמות הלב. אבל המשכן צריך להיבנות דווקא מנדבות שבאות מכל הלב ומתוך שמחה. לכן נתן הקדוש ברוך הוא אפשרות לכל אחד להביא כפי ידו, בשמחה.
ומכאן גם "ויקחו לי". אדם שיודע שכל מה שיש לו הוא מאת ה', אינו נותן משלו. הוא רק לוקח מה שה' נתן לו, ומחזיר אותו לה'. וזה מה שחשוב בעיני הקדוש ברוך הוא: שהאדם יזכור שכל מה שיש לו הוא מה' יתברך, ויודה לו על כל דבר ודבר.
כדברי המדרש: "מי עשה לי מזוזה עד שלא נתתי לו בית?" אדם יכול להתפאר: איזו מזוזה מהודרת ויפה קבעתי בפתח ביתי! אבל מי נתן לך את הבית שעליו קבעת את המזוזה? וכך בכל דבר. מי שיודע זאת באמת, הוא מודה לה' באמת.
דבר מעניין נוסף מופיע בפרשה, על הבריח התיכון של המשכן:
אמרו חז"ל שהבריח הזה היה מסתובב בדרך נס סביב כל המשכן, מן הקצה אל הקצה. ומהו הבריח הזה? זהו העץ שתחתיו הכניס אברהם אבינו אורחים, ושם לימד אותם להודות: ממי אכלתם? ממי שתיתם? מה', הודו לו וברכו אותו. את העץ הזה נשאו אבותינו עמם ממצרים, וממנו עשו את הבריח התיכון.
למה דווקא ממנו? כי זה עץ שראוי להשראת שכינה. עץ שתחתיו בני אדם התקרבו לה' והודו לו. עץ שדרכו אפשר להתקרב לה' יתברך. מקום של הודאה הוא מקום שהשכינה יכולה לשרות בו.
ועכשיו נגיע לשולחן שבמשכן:
כאן אנו רואים פלא. כמעט כל המפרשים על הפרשה, כל אחד בדרכו, אומרים אותו יסוד: ספר "גבול בנימין" לרבי בנימין ויטאלי, "תורת משה" לרבי משה אלשיך, ספר "מטה משה", ספר "פרדס המלך" וספר "כבוד שמים". כולם מבארים שהשולחן שבמשכן רומז לשולחן שבבית של כל יהודי. כמו שאמרו חז"ל: שולחנו של אדם מכפר עליו כמזבח. "זה השלחן אשר לפני ה'" (יחזקאל מא, כב). כל שולחן של יהודי יכול להיות כמו שולחן במשכן, שולחן שעומד לפני ה'.
אבל יש גם סכנה בשולחן. כך כותב ספר "פרדס המלך", על פי דברי חז"ל במסכת ברכות: השובע מביא את האדם לבעוט. האכילה והשתייה עלולות להשכיח מן האדם את בורא עולם. כשהוא שבע, הוא קרוב לשכוח מי נתן לו. לכן כתוב בתורה:
מיד אחרי "ואכלת ושבעת" באה "וברכת". תזכור שכל השפע שיש לך הוא מה'. אתה רוצה ששולחנך יכפר עליך כמזבח? פשוט מאוד: ברך ברכת המזון בכוונה. אל תשכח מי נותן לך ומי משפיע עליך. כאילו אומר לך הקדוש ברוך הוא: זכור שאני נותן לך את הבריאות, את הטעמים שבאוכל ואת היכולת להתענג עליהם, ואת שפע המזון עצמו. ברך אותי בכוונה גדולה.
ומוסיף ה"פרדס המלך" רמז במידת גובהו של השולחן: אמה וחצי, שהם תשעה טפחים. ואין השכינה שורה למטה מעשרה טפחים. כלומר, האדם בשעת אכילתו עומד במקום שקל לו להתרחק מן השכינה. מה מעלה אותו בחזרה? הברכה.
"וצפית אותו זהב טהור". אומר רבנו בחיי: זהב רומז לשלוש הברכות של ברכת המזון שהן מן התורה:
ז – ברכת הזן את העולם.
ה – ברכת הארץ.
ב – ברכת בונה ירושלים.
ספר "מטה משה" מוסיף: "טהור" רומז לברכה הרביעית, "הטוב והמטיב", שתיקנו חכמים ביבנה.
ו"זר זהב", אומר רבנו בחיי, רומז למלכות בית דוד.
ה"מטה משה" מוסיף חידוש נוסף: זהב בגימטריה ארבע עשרה. וזה רומז שיש לברך את ברכת המזון ארבע עשרה פעמים בשבוע. בששת ימי החול יש שתי סעודות בכל יום, ובשבת שלוש סעודות. ואת הסעודה השלישית אפשר לקיים גם במיני מזונות. הרי ארבע עשרה ברכות מזון. ולמה "זהב טהור"? כי הברכות הן אמרות ה' טהורות.
רבי משה אלשיך מבאר את המשך הפסוק "ועשית שלחן עצי שטים", ועשית, אתה, כל יהודי, שולחן שתאכל עליו. אתה רוצה שיהיה "עצי שטים"? שטים בגימטריה ארץ חיים. השולחן שלך יכול להאריך לך ימים, להיות לך ארץ חיים, בתנאי שתכוון בו כמו במזבח, ותאכל כדי להשביע את הנפש ולא רק את הגוף.
ועוד מחדש האלשיך: "ואמה רחבו". באמה יש שישה טפחים, וכנגדם שש ברכות שמלוות את הסעודה: נטילת ידיים, המוציא, וארבע הברכות של ברכת המזון. ובספר "גבול בנימין" מוסיף: "ועשית לו ארבע טבעות זהב" (שמות כה, כו), כנגד ארבע ברכות המזון. "טבעות" מלשון "מטבע", מטבע הברכה שטבעו חכמים.
כל זה רמוז בפרשה. זה "השולחן אשר לפני ה'": כשאדם מברך ברכת המזון בכוונה, הוא מעלה את הניצוצות הקדושים שבמאכלים, והאוכל עצמו נעשה לו סולם להתעלות בעבודת ה'. שולחנו של אדם מכפר עליו כמזבח.
פלא פלאים הוא איך כל המפרשים כולם אומרים דבר אחד: השולחן, הזהב, הטבעות, המידות, הכל רומז לברכת המזון. וכל זה נכלל בפסוק הגדול של הפרשה:
"בתוכם", ולא "בתוכו": בתוך כל אחד ואחד. ומתי? כשיהודי זוכר שכל מה שיש לו הוא מה', ומביא את נדבת לבו מתוך רגשי הודאה ושבח על כל הטובות. אז מובטח לו שה' ישכין שכינתו עליו. וביותר בברכת המזון, כשהוא מברך מילה במילה, מתוך הלב.
מגדולי ישראל היו ממליצים למי שחיפש קבלה טובה: ברך ברכת המזון בכוונה, ברך לאט. כמה השפעות טובות נפתחות לאדם בזכות זה! חז"ל הבטיחו ששולחנו של אדם מכפר עליו כמזבח, וזו הבטחה של חז"ל.
ומובא בספרים דבר נפלא: בכל ברכת המזון אין האות פ"א סופית. ללמדנו שמלאכי החבלה, שנקראים "אף" ו"קצף", אינם שולטים במי שמברך ברכת המזון בכוונה.
לפעמים נגזרת על אדם גזירה קשה, חס ושלום. אדם אינו יודע מה יקרה בעוד רגע. אבל הנה מביאים בשמיים את ברכת המזון שלו: ראו איזו ברכה בירך! והמקטרגים כולם אומרים: אמנם נגזרה עליו גזירה, אבל אין לנו רשות להתקרב אליו. ברכת המזון שלו עומדת כמו חומה בצורה, ומגינה עליו מכל הכיוונים.
אנשים מחפשים סגולות, מחפשים כל מיני דרכים להגן על עצמם. והנה יש לנו דבר שאנחנו עושים לפחות פעמיים ביום, ובשבת שלוש ואף ארבע פעמים, עם סעודת מלווה מלכה. מי שמברך ברכת המזון בכוונה, זוכה לחומת מגן, להגנה מכל פורענות, ולהתעלות.
שהרי לפי האר"י הקדוש אין התעלות גדולה יותר לנפש האדם מברכת המזון בכוונה. האר"י מאריך בכוונותיה אפילו יותר מבכוונות התפילה, כי התפילה מדרבנן, וברכת המזון מן התורה. היא עושה ייחודים ותיקונים בעולמות העליונים, ומורידה שפע למטה: שפע לנו ולכל בית ישראל.
וזו השמחה של חודש אדר: לדעת שאפשר לבנות משכן לה' בתוך הבית שלנו, סביב השולחן שלנו, בכל סעודה וסעודה. אבינו שבשמיים נותן לנו את הלחם, את הטעם ואת הבריאות, וכל מה שהוא מבקש הוא שנזכור אותו ונודה לו. נאהב אותו בכל לבנו, ונברך כל ברכה וברכה בכוונה גדולה. ויזכנו ה' שבזכות זה ישרה שכינתו עלינו, בתוך כל אחד ואחד, ונזכה להיגאל גאולת עולמים במהרה בימינו.