יש מצווה למחות את עמלק, ויש מצווה לזכור את מה שעשה לנו עמלק. כתוב: "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק". ויש בזה רמז: "תמחה" ו"שמחה". איך מוחים את עמלק? על ידי שמחה. התורה מרמזת לנו שהדרך למחות את עמלק היא על ידי שמחה. ואיך זה באמת כך?
כתוב בתנא דבי אליהו:
כיון שקיבלו ישראל עול מלכות שמים בשמחה, ואמרו "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע", מיד אמר הקדוש ברוך הוא למשה: אמור לישראל שיעשו לי משכן, שנאמר "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם".
תנא דבי אליהו (תוכן הדברים)רואים שיש קשר בין קבלת עול מלכות שמים בשמחה לבין בית המקדש. והרי כתוב שאין השם שלם ואין הכסא שלם עד שיימחה שמו של עמלק. כלומר, השלמות של השראת השכינה ושל גילוי מלכות שמים תהיה כשלא יהיה עוד עמלק. עמלק מכסה על הכסא, מכסה על שם ה'. וככל שיש יותר השראת שכינה, כך יש יותר מחיית עמלק.
השמחה מביאה את השכינה: על ידי שמקבלים עול מלכות שמים בשמחה, עובדים את ה' ומודים לקדוש ברוך הוא בשמחה, זה גורם להשראת השכינה, "ושכנתי בתוכם". וזו בחינה של מחיית עמלק: גילוי השכינה בארץ.
משה רבנו אמר אחד עשר מזמורים בתהלים. ובאחד מהם כתוב: "וִיהִי נֹעַם ה' אֱלֹקֵינוּ עָלֵינוּ". ודורש המדרש שהוא אמר את זה בזמן הקמת המשכן. וגם המזמור האחרון מאותם מזמורים קשור לבניין המקדש. משה רבנו אמר:
וכתוב בזוהר ש"עבדו את ה' בשמחה" מלמד שאין עבודת ה' אלא מתוך שמחה. ובזוהר בספר ויקרא מבואר שהפסוק הזה עוסק בענייני הקורבנות.
שואל הזוהר הקדוש: הרי כתוב "עבדו את ה' בשמחה". אבל אדם שמביא קורבן, הוא עצוב. הוא מתוודה, הוא עשה עבירה. איך זה מסתדר עם השמחה?
ואומר הזוהר הקדוש: "עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה" הם הכהנים, שהכהן תמיד בשמחה. "בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה" הם הלויים, שהלוי תמיד ברננה, תמיד בשיר לה'. על ידי הכהנים והלויים שעובדים בקורבנות, "דְּעוּ כִּי ה' הוּא אֱלֹקִים": השם המיוחד הוא מידת הרחמים, ו"אלוקים" הוא מידת הדין. על ידי השמחה והרננה ממתיקים את הדינים, ויש רחמים בעולם, וכל ההשפעה הטובה בעולם.
על ידי עבודת ה' בשמחה יש את כל הברכות, ויש השראת השכינה. כמו שכתוב: "עֹז וְחֶדְוָה בִּמְקֹמוֹ". במקום שבו ה' נמצא, יש שמחה, ואין עצבות לפני הקדוש ברוך הוא.
גורמת לכל הבעיות ולכל הקלקולות. היא מסלקת את השכינה.
היא הברכה עצמה. במקום שיש בו שמחה, יש שכינה, ובמקום שיש בו שכינה, יש ברכה.
וכתוב עוד בתנא דבי אליהו, על הפסוק "פָּנָה אֶל תְּפִלַּת הָעַרְעָר וְלֹא בָזָה אֶת תְּפִלָּתָם". משה רבנו ביקש: "הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ".
אמר לו הקדוש ברוך הוא: משה, אין אתה יכול לעמוד על כל מידותיי. אבל הריני מודיעך מקצת מידותיי: כשאני רואה בני אדם שאין בהם תהילה ושבח של תורה ומעשים טובים, לא במעשה ידיהם ולא במעשה אבותיהם, אלא רק בשביל שהם עומדים ומודים ומברכים ומשבחים ומהללים לפניי, אני נזקק להם.
תנא דבי אליהו (תוכן הדברים)אנשים ריקים, שאין להם כלום. לא זכות עצמם ולא זכות אבות. רק בזה שהם מודים ומברכים לה', הקדוש ברוך הוא נזקק להם. זה "פנה אל תפילת הערער, ולא בזה את תפילתם". על ידי שהם מודים לה', הם מקבלים את כל הברכות.
וזה העניין: על ידי ההודאה לה' יש השראת שכינה. וכשיש השראת שכינה, יש את כל הברכות. וזו בחינה של מחיית עמלק.
עמלק הם אלה שרוצים לקחת מעם ישראל, להילחם בהם ולעשות להם רע. ואיך זוכים להפך של זה, לכל הברכות ולהשראת השכינה? על ידי עבודת ה' בשמחה. "שמח" ו"תמחה". זו בחינה של כסא שלם ושם שלם.
זו עבודת חודש אדר: לעבוד את ה' בשמחה. על ידי השמחה ועל ידי ההודאה לה', מגיעה השראת השכינה. "עוז וחדוה במקומו": אין עצבות ואין חיסרון, יש שלמות. והשמחה של עם ה' היא מחיית עמלק, היא כסא שלם ושם שלם, השראת השכינה, ברכה והצלחה בכל העניינים.