👀 לשמוע או לראות - לספר את חסדי ה' בפירות

הכנה לט"ו בשבט: למה סיפר משה ליתרו מה שכבר שמע, איך סיפור חי מביא את האדם לברך, היכן הפירות משחקים מחבואים, והאריזה היחידה בעולם שאוכלים אותה
מאת: הרב יהודה טאוב

📑 תוכן העניינים

ראש השנה לאילנות

היום ט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות. שתהיה לנו שנה טובה ומתוקה, מלאה פירות מתוקים. זה יום שבו נהגו ישראל לשבח, להודות ולהלל למלך מלכי המלכים על הפירות המתוקים והיפים שנתן לנו. נפתח בדבר תורה מפרשת השבוע, פרשת יתרו, והוא יסביר לנו את תפקידנו בט"ו בשבט.

הוא כבר שמע הכל

כך פותחת הפרשה:

וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹקִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ שמות יח, א

יתרו שמע את הכל. ולא רק שמע. הוא קם ובא, רוצה להתקרב, רוצה להיות גם הוא חלק מעם כזה נפלא. הוא מגיע אל משה רבנו, ומשה יוצא לקראתו. ואז כתוב:

וַיְסַפֵּר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם... אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתַם בַּדֶּרֶךְ וַיַּצִּלֵם ה' שמות יח, ח

ולכאורה אינני מבין. רגע לפני כן נאמר שיתרו שמע את הכל. אם כך, למה צריך לספר לו? הוא כבר יודע הכל! מה משה מוסיף לו?

שמועה מרחוק וחוויה מקרוב

התשובה היא: יש הבדל עצום בין אדם ששמע ממרחקים, שקרא על הדברים בעיתון, לבין מי שהיה שם בפועל. משה רבנו היה שם וראה הכל במו עיניו. וכשהוא סיפר ליתרו, זה היה סיפור אחר לגמרי.

🌊 הסיפור כפי שמשה סיפר

הוא סיפר לו איך המצרים רדפו אחריהם. איך הים נקרע פתאום, וכולם עמדו בתדהמה. איך נכנסו לתוך הים, והים נעשה יבשה, והקרקע שהייתה רטובה התייבשה תחת רגליהם. איך המצרים היו בטוחים שגם להם יקרה כך, ונכנסו אחריהם. ואיך פתאום נפל עליהם הים כולו. ואיך אחר כך פלט הים את המצרים אל שפתו, עם כל הכסף והזהב שלהם. את כל הדברים האלה סיפר לו בצורה מוחשית, לפרטי פרטים, כחוויה אישית.

ובואו נראה מה קרה לאחר מכן:

וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְיִשְׂרָאֵל... וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה שמות יח, ט-י

יתרו שמח מאוד, שמחה אדירה, עד שמלבו פרצה צעקה: "ברוך ה'!". כזו התלהבות הייתה לו, עד שבירך ברכה. ולא סתם. בגמרא במסכת ברכות לומדים שמי שרואה מקום שנעשו בו ניסים לישראל צריך לברך, והמקור לכך הוא מיתרו, שבירך "ברוך ה'".

אבל לכאורה יש לשאול: יתרו לא ראה, יתרו רק שמע. היכן הוא ראה? אלא שכאשר מישהו מספר לך סיפור כמו שצריך, אתה מרגיש שאתה רואה את הדברים מול עיניך. אתה פשוט חי אותם. זהו סיפור מוחשי. ככה מספרים סיפור של חסדי ה'.

לספר את הפרי פרט אחר פרט

ולענייננו, ט"ו בשבט. כל אדם יודע שהפירות הם חסדי ה'. זה לא חידוש, כל אחד מבין. אבל זה כמו יתרו לפני שמשה סיפר לו. "ויִּשְׁמַע". שמע ויודע.

ומה קורה כשאדם עובר פרט אחר פרט? הוא רואה כמה חסדי ה' יש במגוון הפירות. אחר כך הוא עובר לגבעול, ורואה איזה חסד יש בו: איך הוא מחובר בחוזק כשצריך, ומשתחרר כשצריך. ואחר כך הקליפה, ואיזה חסדים יש בצבעים. ואחר כך בשר הפרי, ואחר כך הגרעינים. אדם הולך ומספר, מפרט ומספר, והנשמה שלו מתלהבת ומתפעלת, עד שהוא צועק: "אין כאלוקינו, אין כאדונינו! ברוך אלוקינו, ברוך אדונינו!"

זהו תפקידנו בט"ו בשבט: לא רק "לשמוע" שהפירות הם חסד, אלא לספר את החסד לפרטיו, עד שנחיה אותו כמו יתרו, ומתוך הלב תפרוץ ברכה.

וכך מצינו בגדולי המשגיחים וראשי הישיבות, שידעו להתלהב ולהתפעל ממעשי ה'. היו שמסרו שיחה שלמה על תפוז, והיו שמסרו שיחה שלמה על ציפור. ואף אנו נרצה לומר כאן כמה דברים קטנים, שתמיד מלהיבים מחדש כל אדם.

היכן הפירות משחקים מחבואים?

דבר ראשון. אתם מכירים את משחק המחבואים של הילדים? היכן הפירות משחקים מחבואים?

קחו את הילד לגינה, עכשיו, בתקופת ט"ו בשבט, והראו לו את השסק. השסק עכשיו ירוק, ירוק, ירוק. למה הוא ירוק? כי כשהוא אינו ראוי למאכל, הוא כאילו אומר: אני לא רוצה שתאכלו אותי עכשיו, אני לא טוב. אל תקטפו אותי, זה לא הזמן. מה הוא עושה? הוא בצבע ירוק כמו העלים, ובכלל לא רואים אותו.

וכשהוא יהיה יפה, מוכן וטוב, הוא יהיה כתום ונוצץ. ממרחק עצום תוכל לראות אותו, גם בקצה האילן. ראו כמה בולט הוא יהיה! אבל עכשיו, ראו איזה יופי: בורא עולם דאג שלא נוכל לאכול אותו, כי אנחנו אפילו לא רואים אותו.

וכן הבננה: קוטפים אותה ירוקה, ולאחר מכן היא נעשית צהובה ויפה כשהיא מוכנה לאכילה.

האריזה שאוכלים אותה

דבר שני. האם ראיתם פעם קופסת שימורים שאפשר לאכול אותה בגמר השימוש? אולי את קופסת הסוכר, כשגמרנו את הסוכר, נאכל גם את הקופסה? כך נחסוך בזיהום הסביבה ובפח האשפה. או אולי את קופסת החומוס, או את שקית החלווה? לא ולא. עד היום אף אחד לא הצליח לייצר אריזה שאוכלים אותה.

רק "אין כאלוקינו, אין כאדונינו, אין כמלכנו". הוא יצר אריזה לתפוח. אריזה טובה. היא אינה מתקלקלת במים: יורד מבול של גשם, והתפוח אינו נהרס. התפוח עובר אוויר קר וחם, ואינו נהרס. אם נחתוך אותו, כעבור יומיים הוא יתקלקל. אבל כשהוא באריזה שבורא עולם ברא לו, אין שום בעיה. אפשר לשטוף אותו בסבון תחת הברז, לשים אותו בחוץ, בקור ובחום, בתיק ובכל מקום. וכשבאים לאכול, אוכלים את התפוח, וגם את האריזה, את הקליפה, אוכלים.

מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה' כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ תהלים קד, כד

אלו הם דברים קטנים ונחמדים, שבהם אנו יכולים לראות את חסדי ה' יתברך, איך דאג לנו לכל דבר.

והלכת בדרכיו: לעשות לשני מתוק

ולסיום, בואו נקיים את מצוות "והלכת בדרכיו" מתוך מה שלומדים מהפירות. הרי את הפירות איננו חייבים. אפשר לחיות יפה מאוד בלי פירות. אז למה ברא בורא עולם את הפירות המתוקים האלה? את התמר העסיסי, שהתורה קוראת לו "דבש", ומי שאוכל תמר מתוק מרגיש דבש בידיים. ברא לנו תפוח אדום ומתוק, תפוז טעים, ועוד פירות נפלאים רבים. למה?

כי בורא עולם רצה שיהיה לנו מתוק. שיהיה לנו מתוק בחיים.

אז בואו נלך בדרכיו. גם אנחנו נשתדל לדאוג לאחרים שיהיה להם מתוק, כמו שבורא עולם עשה לנו מתוק. נחייך לשני, נשמח את השני. לא נחשוב רק מה הוא חייב לנו, אלא נחשוב איך עושים לחבר מתוק. ושתהיה לנו שנה טובה ומתוקה.

📚 מקורות ומראי מקומות

  1. שמות יח, א; יח, ח-י: שמיעת יתרו, סיפור משה וברכת "ברוך ה'".
  2. גמרא, ברכות נד ע"א: הרואה מקום שנעשו בו ניסים לישראל מברך; ומקורו מיתרו.
  3. "אין כאלוקינו" שבסוף התפילה.
  4. תהלים קד, כד: "מה רבו מעשיך ה'".
  5. מצוות "והלכת בדרכיו" (דברים כח, ט).
▲
סיכום השיעור: לשמוע או לראות - לספר את חסדי ה' בפירות