🎧 להאזנה לשיעור כאן באתר:
נשתנה חג הפסח מכל חגי ישראל: בשבועות ובסוכות לא נצטווינו במצוות עשה מהתורה לספר לבנים, אך ביציאת מצרים חוזרת התורה ומדגישה ארבע פעמים את המצווה להגיד לבנים - "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם".
מסופר על מרן הגרי"ז מבריסק: בשבת אחת, בניו התאספו לתפילת מנחה, ופתאום הבחין הגרי"ז שבנו לא נמצא. שלחו לביתו, דפקו, ולא ענה איש. שברו את הדלת (בהיתר, בפיקוח נפש) ומצאו את הבן וזוגתו מחוסרי הכרה, כשהבית מלא עשן מהתנור. פתחו את החלונות, וכעבור זמן התעורר הבן. אמר הרופא שאילו הגיעו כמה דקות מאוחר יותר, לא היה כבר את מי להציל. כל אותה שבת היה הגרי"ז מספר ושונה לכל מי שנכנס אצלו את מעשה הנס, ואמר שלמד זאת ממה שכתוב "וַיְסַפֵּר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹקִים" - שכאשר קורה לאדם נס, יש לו חיוב לספרו, כי "אינה דומה שמיעה מכלי ראשון לשמיעה מכלי שני".
מקור נוסף: מדוע ציוותה התורה להביא ארבעים לחמי תודה (בקרבן תודה)? כדי שהמודה יעשה פרסום גדול לנס שאירע לו. שני מקורות אלה - משה המספר ליתרו, וארבעים לחמי תודה - מלמדים שיש חיוב על מי שקרה לו נס: (א) להודות לה', (ב) לספר את נפלאותיו לבני אדם.
יש חילוק בין פסח לשבועות וסוכות: בשבועות ובסוכות אנו זוכרים ניסים שנעשו לאבותינו, ואילו בפסח המצווה היא להרגיש שלי, אישית, הוציא הקדוש ברוך הוא ממצרים. לכן דווקא סיפור יציאת מצרים, ולא קריעת ים סוף או מתן תורה, מחייב לספר לבנים: כשקורה נס לאדם עצמו - כ"כלי ראשון" - הוא חייב לספרו, כי סיפור כזה משפיע מאוד על השומעים, כמו שאמרו "כלי ראשון מבשל, כלי שני אינו מבשל".
מובא בשם רבנים (בשם ר' חיים קנייבסקי והרב שטיינמן זצ"ל): אין כוונת התורה "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ" דווקא לבן, אלא דיברה תורה בהווה - במצוי, שאדם מספר לבנו שנמצא לפניו. עיקר המצווה שבליל הסדר הוא שיהודי יספר את הניסים לאחר, יהיה מי שיהיה - כמו שנאמר במשנה "אם אין לו בן, אשתו שואלתו". לכן אין חיוב לנסוע דווקא לבנים; ניתן לקיים את המצווה גם בסיפור לאשה, לדוד, לשכן וכדומה.
מסביר הכתב סופר: לפעמים אדם השלים את תפקידו בעולם, ואף על פי כן זוכה לאריכות ימים כדי לזכות אחרים - כמו גדולי הדור המזכים את דורם. וזה פירוש הפסוק: "לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה" - למען אוכל "וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָ-הּ", לספר ניסים ונפלאות שעשה עמי הקדוש ברוך הוא, ועל ידי כך "יודו להשם חסדו".
לפעמים אין לאדם זכות שיקרה לו נס, אך כאשר הוא מבטיח לעצמו שיספר את הנס לאחרים, הוא זוכה שיקרה לו נס - כי הוא כלי ראשון, ומשפיע דרך סיפורו על רבים. וכן מובא: כל מה שהקדוש ברוך הוא עושה ניסים ונפלאות, לפעמים הוא רק "בַּעֲבוּר" שנוכל לספרם, כפי שנאמר בתחילת פרשת בא: "וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ".
מצווה זו נמצאת בהפלגה אדירה בדברי חז"ל: יש ארבע כוסות בליל הסדר, ארבעה חכמי חנוכה - מצווה חביבה עד למאוד, שאין דוגמתה בשום מקום אחר, משום שסיפור נפלאות ה' חביב מאוד לפני הקדוש ברוך הוא.