מסופר על סבתא אחת שעברה את מוראות השואה. היא עברה שם דברים קשים מנשוא, וברוך ה' הגיעה לארץ וזכתה להקים דור ישרים מבורך. וכשהגיע ליל הסדר, וכולם ניגשו לאכול את המרור, את החסה, היא לא הסכימה.
"זה מרור?" אמרה. "אתם יודעים איזה מרור אני עברתי בחיים? זה בדיחה לקרוא לזה מרור". היא הוציאה חזרת אמיתית, חריפה, כזאת שרק פותחים את הקופסה וכבר יורדות לכולם דמעות מהעיניים. וכשהיא אכלה ממנה, כמעט היה צריך להחיות אותה אחר כך. "אני עברתי מרור בחיים", הייתה אומרת, "אני יודעת מה זה מרור. וצריך להרגיש קצת מרור, כדי להבין שהחיים לא פשוטים".
הסיפור הזה מעורר שאלה הלכתית גדולה מאוד, שרבים שואלים אותה: כיצד נוהגים היום בארץ ישראל לאכול חסה למרור?
מה עושה עקרת הבית למחרת ליל הסדר עם כל החסה שנשארה? קוצצת אותה, שמה אותה בסלט ירקות, וזהו סלט משובח. האם ראיתם פעם "מרור" שאנשים כל כך אוהבים? החסה של ימינו פשוט מתוקה, נעימה וטעימה מאוד.
ואם כן, הקושיה זועקת: כיצד יוצאים ידי חובת אכילת מרור בחסה? וזו קושיה הלכתית עצומה. שהרי נפסק בהלכה:
מדוע במרור לא יצא? משום ש"טעם מרור בעינן", צריך להרגיש את טעם המרירות. ואם כן, איך יוצאים במרור שלנו, שלא מרגישים בו שום טעם מר? כבר הקשה כך בערוך השולחן, וזו קושיה חזקה מאוד. ננסה ליישב אותה, ויש בזה יסוד גדול מאוד לדורנו.
הפירוש המקובל לאכילת מרור הוא כך: יש דין בליל הסדר שמתחיל בגנות ומסיים בשבח. כדי להרגיש כמה טוב לנו היום, צריך להרגיש קודם כמה רע היה לפני כן. לכן אנו מספרים "עבדים היינו לפרעה במצרים", מספרים כמה קשה היה, ואז אפשר לשמוח באמת בגאולה. מי שלא ירגיש כמה רע היה, לא יוכל לשמוח בשמחת הגאולה. ולכן אוכלים מרור: לזכור את "וימררו את חייהם".
אבל על הפירוש הזה יש קושיה עצומה של הצל"ח במסכת פסחים. הלילה הזה נקרא "ליל הסדר", כי הכל בו לפי הסדר. אי אפשר לשתות ארבע כוסות בבת אחת, אחת אחרי השנייה. כל דבר בעיתו ובזמנו: קדש, ורחץ, כרפס, יחץ.
שאלת הצל"ח: אם הכל לפי הסדר, כיצד אנו אוכלים קודם מצה ואחר כך מרור? מה היה קודם במצרים? ודאי שקודם היה המרור, "וימררו את חייהם", ורק אחר כך באה המצה, הגאולה, "כי לא הספיק בצקם להחמיץ". קודם גאולה ואחר כך שעבוד? זה לא לפי הסדר!
ואין זה דין מדרבנן בלבד. כבר כתוב בתורה: "עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ". המצות קודמות למרורים.
כותב המהרי"ל צינץ בהגדה שלו יסוד נפלא, ויש מגדולי הדורות שכתבו כעין זה: את המרור אנו לא אוכלים רק כדי לזכור את המרירות. אנו אוכלים אותו כדי להודות על המרירות.
בליל הסדר אנו מכירים בכך שכל המרירות שעברנו במצרים הייתה לתועלתנו. לולא המרירות הזאת, לולא השעבוד, לא היינו יכולים לצאת משם עם של עובדי ה'. רק מכוח שעבוד מצרים, כור הברזל, זכינו להיות עם ה'.
ומכאן מתורצת קושיית הצל"ח. אומר המהרי"ל צינץ: למה אוכלים מצה ואחר כך מרור? כי מתי יכלו עם ישראל באמת להודות על המרירות? רק אחרי שיצאו ממצרים. רק אז הגיעו לדרגה שבה הבינו מה זכו. רק אחרי הגאולה אפשר להסתכל אחורה על השעבוד, ולראות שהכל היה לטובה, ולהודות עליו. ולכן המרור בא אחרי המצה: הוא אינו זכר לצרה עצמה, אלא הודיה על הצרה, ואת ההודיה הזאת אפשר לומר רק אחרי הגאולה.
ואם כך הם פני הדברים, נוכל להבין דבר נפלא. אין צורך לאכול דבר מר ממש, שמוריד דמעות מהעיניים. אין צורך להיכנס עכשיו לתוך מוראות השואה ולבכות כמו שם. לא ולא. הרי באנו להודות על המרירות. ולשם כך צריך לאכול דבר שטעמו מזכיר מרירות.
ומדוע החסה מזכירה מרירות? מובא בירושלמי, והובא בקיצור שולחן ערוך, שאם משאירים את החסה באדמה, בסופו של דבר טעמה נעשה מר. סופה להיות מרה. ולכן היא מזכירה מרירות, וזה אמצעי המחשה מספיק כדי להודות על המרירות.
וראו זה פלא. עד לפני כשבעים שנה, ברוב המקומות היו אוכלים למרור חזרת, חריפה ומרה. והנה פתאום, היום, אוכלים בכל מקום חסה. ונראה שיש בזה רמז נפלא לתפקיד של דורנו. כל דבר שהקדוש ברוך הוא עושה מכוון ממנו יתברך בצורה נפלאה.
ייתכן שעד היום הייתה עבודת ה' פעמים רבות על ידי סבל וייסורים. גם זו דרך, ויש בה עבודת ה' גדולה. אבל היום הקדוש ברוך הוא רוצה מאיתנו בעיקר לדעת להודות על המרירות. אין צורך לאכול חזרת. תאכל חסה, ותזכור: "חס" - ה' חס עליך. כל המרירות שבחיים היא בעצם רק "חסה", רחמים של ה'. אם תזכור את זה, לא תצטרך להוריד הרבה דמעות. יספיק דבר שמזכיר את המרירות, ובזה תצא ידי חובת כל המרירות.
לעבור את המרור של החיים בדמעות, להרגיש את כל החריפות והכאב.
להודות לה' על הצרות, לקבל אותן באהבה ובשמחה, ולהבין שה' חס עליו ושהכל רחמים.
יש שתי דרכים בחיים לאכול את המרור, לעבור את הקשיים. יש מי שאוכל חזרת, עם דמעות שיורדות מהעיניים. וזו אפשרות אחת. ויש מי שמודה לה' על הצרות. כשאדם מקבל את הצרות באהבה ובשמחה, ומבין שה' חס עליו ושהכל "חסה", מספיק לו לאכול דבר שרק מזכיר את המרירות, ובזה הוא יוצא ידי חובת כל המרור.
יזכנו ה' להאמין באמת שאבינו שבשמיים הוא אב טוב ומיטיב, שחס עלינו תמיד. וגם כשמגיעים קצת ייסורים, נדע שהכל לטובתנו, ונקבל אותם באהבה. ואז נזכה למתנות גדולות מאוד מאבינו שבשמיים. שהרי אחרי המרור של מצרים, יצאו ישראל ברכוש גדול.
וכך נשב ליד שולחן הסדר, ניקח בידינו את עלי החסה, ונאמר מתוך הלב: תודה לך, אבינו האוהב, על כל מה שעבר עלינו. עכשיו אנחנו מבינים שגם המרירות הייתה מאהבתך. ונזכה ליום טוב מלא הודיה ואהבה לאבינו הטוב שבשמיים.