🎧 להאזנה לשיעור כאן באתר:
בסיום ההלל אומרים: "כִּי לְךָ טוֹב לְהוֹדוֹת, וּלְשִׁמְךָ נָאֶה לְזַמֵּר" (או "לְךָ נָאֶה לְזַמֵּר"). וכן בפיוט "מעוז צור" חותמים "לְךָ נָאֶה לְשַׁבֵּחַ". יש כאן שלוש דרגות מעולות בהודיה: יש חובה להודות (הדרגה הפשוטה), יש "טוב להודות" (כמו "מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת, טוֹב לְהוֹדוֹת לַה'"), ויש מדרגה שלישית ונשגבה - "נָאֶה" ו"נָעִים" לזמר ולשבח.
המקור לכך בתהלים: "רַנְּנוּ צַדִּיקִים בַּה'... נָאוָה תְהִלָּה" (לג, א); "הַלְלוּיָהּ... זַמְּרוּ לִשְׁמוֹ כִּי נָעִים" (קלה, ג); "כִּי טוֹב זַמְּרָה אֱלֹקֵינוּ, כִּי נָעִים נָאוָה תְהִלָּה" (קמז, א). הצדיקים והישרים מרגישים תענוג, נעימות וחביבות בעצם ההלל - לא רק כחובה, אלא כמתיקות עצמית.
תהלים לג, א; קלה, ג; קמז, ארש"י מבאר "מודים דרבנן": "עַל שֶׁאָנוּ מוֹדִים לָךְ" - אנו מודים גם על עצם הזכות שזכינו להיות מודים לך. יש מלאכים שיש להם רשות לשיר שירה רק פעם אחת בקיומם, פעם בשבוע, או פעם ביום. אולם לנו ניתנה הזכות תמיד ובכל עת להלל ולשבח ולהודות - "בָּרֵךְ נַפְשִׁי אֶת ה'... אֲבָרְכָה אֶת ה' בְּכָל עֵת".
גמרא מנחות מד; רש"י שם; תהלים קמההספורנו (תהלים לג): "רַנְּנוּ צַדִּיקִים בַּה'... נָאוָה תְהִלָּה" - צדיקים המבינים את אמיתת תורתו, "נאה תהילה" - נאה ויפה שיהללו בכל לב. מדוע? מצד אחד - מתוך השגת גודלו ורוממותו יתברך (הספורנו על תהלים קמז), ומצד שני - מתוך התבוננות בחסדיו הפרטיים והכלליים.
כאשר אדם עובד ה' מתבונן ברוב חסדיו הפרטיים - גשמיים ורוחניים - שהקדוש ברוך הוא משפיע ללא הגבלה, בלי לצפות לגמול, אך ורק מפני שהוא הטוב האמיתי והגדול ביותר - "וְטֶבַע הַטּוֹב לְהֵיטִיב" - אז מתעורר בו רגש: כמה נעים להודות לו, כמה יפה לשבח אותו! וכשמתבונן גם ברוב גדולתו ורוממותו - "עִלַּת הָעִלּוֹת וְסִבַּת הַסִּבּוֹת" - מגיע להתפעלות שממנה מתפרץ השיר והשבח.
מובא בספר "שערי אהבה" (הובא ב"שערי הודיה", עמ' יח): "אַשְׁרֵי הַזּוֹכֶה לָחוּשׁ בְּנֹעַם הַהִלּוּל וְהַהוֹדָיָה לַה'. אָדָם כָּזֶה זוֹכֶה לְחַיִּים מֵעֵין גַּן עֵדֶן כְּבָר בָּעוֹלָם הַזֶּה." שמחה זו היא מטרת הבריאה כולה - כאב רחמן שאוהב אותנו, מקבל נחת מכך שאנו משיגים את השמחה שבשבילה ברא את העולם.
מובא בשם ספר "שערי אהבה"וכשמתבוננים בכל זה, אפשר להבין את חתימת "מעוז צור": אם מתבוננים בעוז צורנו, בגדולתו, וגם בכל הישועות שהוא משפיע עלינו בלי סוף - מגיעים למדרגה נפלאה של קרבת ה', שממנה נובע ישירות: "לְךָ נָאֶה לְשַׁבֵּחַ".