אך אלו סימנים, לא הסיבה. מהי הסיבה שעומדת מאחוריהם? מטרת הלילה אינה רק לזכור את יציאת מצרים - מטרתו להביא אותנו להודיה גדולה לה' על ניסיו ונפלאותיו. ובשביל להגיע להודיה צריך להפעיל את רגש הלב, את ההתפעמות.
ולכן, כמו שנתבאר בעניין קרבן תודה, המצווה בעיקרה היא לספר לאחרים - כמו שכתוב בתחילת פרשת בא: "לְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ... וִידַעְתֶּם" - הדרך להתפעמות הלב היא על ידי שמספרים לאחרים.
"וְעָנִיתָ" הוא לשון הרמת קול - ולא לומר תודה בשקט. הלילה כולו מעורר את הכוונה, מעורר את ההודיה - ולכן קבעו את פרשת הביכורים, פרשת ההודיה, כתשתית לכל ההגדה.
המספר ארבע הוא מספר ההודיה: קרבן תודה כולל ארבעה סוגי לחמים, ארבעים לחמים, ארבעה נותנים לכהן. לכן ליל ההודיה כולו סובב סביב המספר ארבע.
כאשר נפתח הלב בהודיה, אין עוצרים - מודים כבר על הכל מכל כל, גם על לוחות הברית וחומשי תורה וסדרי משנה, בדיוק כמו בברכת המזון, שאחרי הודיה על ארץ מצרים ובית עבדים, ממשיכים להודות על ברית ותורה וחיים.
ההלל הוא לא רק מדין חובה, אלא שירה הפורצת מהלב מרוב התפעמות - ואי אפשר לאכול לפני שהתפרצה כבר השירה מן הלב.
הרב זנוולפלד, רבה של רכסים, סיפר: אצל הרמ"מ מטשעבין ("הרמיסק") הכל היה מאורגן וקבוע בהלכה, ובכל זאת בסוף ליל הסדר היה קם ורוקד עם ילדיו. ההסבר: הוא היה חי כאילו הוא עצמו יצא ממצרים ממש, ואם באמת יוצאים ממצרים - היית רוקד! הוא היה חי את רגש ההודיה, וממילא היה רוקד ושר.
יהי רצון שהקדוש ברוך הוא יפתח לנו את הלב, שנזכה ללב מלא רגשות הודיה ושמחה - ובזכות ההודיה, כמו שמבואר בזוהר, נפתחים שערי שמיים.