🎧 להאזנה לשיעור כאן באתר:
בפרק ק' בתהלים, "מִזְמוֹר לְתוֹדָה", כתוב:
הפסוק נכתב בקרי "וְלוֹ אֲנַחְנוּ", אך בכתיב נכתב עם אל"ף – "וְלֹא אֲנַחְנוּ". בעל החידושי הרי"ם מגלה כאן רמז נפלא לחודש אלול: מי שהוא "לא", כלומר, מי שאינו מחשיב את עצמו, אינו מתייחס לעצמו כמי שהכל שלו ובזכות עצמו – דווקא הוא זוכה להיות "לוֹ", שייך לקדוש ברוך הוא.
ככל שאדם ממעט את עצמו בחודש אלול, חוזר בתשובה ומכניע את עצמו – כך הוא זוכה יותר להתקרב ולהיות שייך לקדוש ברוך הוא, וכך זוכים לשנה טובה בדביקות עמו.
ואפשר להוסיף ולבאר את היחס בין שני חלקי הפסוק גם בכיוון הפוך: ככל שאדם מתבונן ומבין שכל מה שיש לו הוא מתנה מהקדוש ברוך הוא, שאינו "שלו" באמת אלא שייך לבורא – כך הוא מגיע להכנעה אמיתית. וכיצד מגיעים להכנעה כזו? רק על ידי הבחנה בחסדיו של הקדוש ברוך הוא – כלומר, על ידי הכרת הטוב.
וכעת, מפרשה שלכאורה רחוקה לגמרי מחודש אלול – פרשת "ראה" בחג הפסח – ניתן ללמוד הכנה לאלול. כתוב שם:
רש"י, על פי חז"ל, מבאר את הביטוי "שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת" – שהכוונה לששה ימים שאוכלים מן התבואה החדשה. הרי ביום הראשון של פסח, ביום השני למעשה (במחרת השבת), מביאים את קרבן העומר, וקרבן זה מתיר את התבואה החדשה לאכילה. יוצא שיש שישה ימים בפסח שבהם אוכלים כבר מן התבואה החדשה.
מה הקשר בין דין זה לחג הפסח עצמו? על כך אומרת הגמרא במסכת ראש השנה: "בְּפֶסַח נִידּוֹן עַל הַתְּבוּאָה". כלומר, בחג הפסח הקדוש ברוך הוא נותן משפט – כמה תבואה, כמה אוכל יקבל האדם באותה שנה. ולכן ציוותה התורה להביא את קרבן העומר בפסח, כדי שיתברכו על ידו התבואה החדשה.
התרגום יונתן מוסיף כאן ממד נוסף: ביום השביעי, "עֲצֶרֶת לַה'", זהו יום שבו משבחים את הקדוש ברוך הוא על התבואה. יום שבתון, יום לשבות ולחשוב על המתנה שקיבלנו – תבואה חדשה. כך משתלב הדבר עם קרבן העומר: על ידי שאנו מודים ומשבחים את הקדוש ברוך הוא על התבואה החדשה, ניתנת ברכה לכל השנה, לכל התבואה כולה – לא רק על ידי הבאת העומר עצמו, אלא על ידי ההתבוננות וההודיה שמלווה אותו.
נמצא שיום השביעי של פסח, אף על פי שהוא מיועד בעיקרו לזכר קריעת ים סוף, מיועד גם להודות לה' על התבואה החדשה. וההודיה הזו, המתרחשת בדיוק בזמן שמתחילים לקצור את התבואה, היא היסוד שממנו נמשכת הברכה לכל היבול של השנה כולה – כאילו היבול הבא כבר מתברך מכוח ההודיה של עכשיו.
ולכן, כאשר אנו ניגשים באלול לבקש מהקדוש ברוך הוא שנה חדשה, הדבר הראשון הנדרש הוא להתבונן בחסדים הגדולים שנתן לנו במשך כל השנה החולפת. וככל שאנו מבינים שאיננו "אנחנו" – שכל מה שיש לנו שייך לו, שקיבלנו כלי כיבוד, בריאות, פרנסה, שמחה, שבתות וכל הנלווה – כך אנו מגיעים לבחינת "לֹא אֲנַחְנוּ, כִּי לוֹ אֲנַחְנוּ", שייכים אליו, ומתוך ההכנעה הזו, הבאה מכוח ההודיה, זוכים לשנה מבורכת.
על ידי ההודיה - יש את הברכה.