תמוז נחשב חודש מאתגר בתולדות ישראל. המרגלים יצאו בו לראות את הארץ, וימי בין המצרים מתקרבים. דווקא בפתחו מציע השיעור ראשי תיבות מלאי אמונה: תמוז — „זמני תודה ממשמשים ובאים”.
הרב מזכיר את דברי הזוהר על הקושי של תקופת תמוז ואת מסע המרגלים, שראו את הארץ בעין רעה. השאלה מתעוררת מאליה: על מה שמחים בראש חודש כזה?
התשובה איננה שהחושך איננו קיים. היא שהאמונה מסרבת לראות בו את סוף הסיפור.
תמוז — זמני תודה ממשמשים ובאים.
המשפט הופך את המבט: גם כשהימים נושאים זיכרון של צרה, הם יכולים להיות הכנה לתודה עתידה. הישועה עדיין אינה גלויה, אך אפשר לחיות לקראתה באמונה.
בזמן השואה נשא הרב יוסף שלמה כהנמן דברים על הפסוק בירמיהו: „הוי כי גדול היום ההוא מאין כמוהו, ועת צרה היא ליעקב וממנה ייוושע”. הוא שאל: אם זה יום של צרה, מדוע הוא נקרא גדול?
תשובתו הייתה שהצרה עצמה מלמדת על גודל הישועה העתידה לצמוח ממנה. ככל שהמצב נראה חסר מוצא, מתברר שההצלה לא תוכל להיות רגילה.
„הוֹי כִּי גָדוֹל הַיּוֹם הַהוּא מֵאַיִן כָּמֹהוּ, וְעֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב, וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ”.
ירמיהו ל, זהרב כהנמן אמר את הדברים בשנת תש״ד, כשהשמדה איומה פגעה ביהדות אירופה. דבריו לא נולדו ממרחק בטוח. הוא עמד בתוך הכאב ובכל זאת שמע בפסוק קול של עתיד.
האמונה אינה מסבירה מדוע כל צרה באה ואינה מרשה להקל בה. היא אומרת שהשם עדיין מנהיג, ושמתוך העומק הוא יכול להצמיח בניין שלא יכולנו לדמיין.
בראש חודש הלבנה כמעט נעלמת ומתחילה להתחדש. בברכת הלבנה אנו אומרים שישראל עתידים להתחדש כמותה. דווקא המיעוט נעשה נקודת התחלה לאור חדש.
חודש תמוז נפתח אפוא בסימן שמימי של תקווה: אין מצב שבו ההיעלמות היא בהכרח הסוף.
הרב מביא מן הרמח״ל ב„דעת תבונות” שהעילוי שהשם רוצה לתת לאדם או לעולם עשוי להגיע מתוך עומק עצה נסתרת, כשהטוב מזדמן לאחר מצב של צר. וכן אמרו חז״ל ששלוש מתנות טובות ניתנו לישראל על ידי ייסורים.
אין כאן בקשה לייסורים. יש כאן כוח שלא לאבד את הקשר כשבאו: להאמין שגם בדרך נסתרת השם יכול להכין טובה.
בשיר המעלות נאמר תחילה: „אז יאמרו בגויים הגדיל השם לעשות עם אלה”, ואחר כך ישראל משיבים: „הגדיל השם לעשות עמנו, היינו שמחים”. הרב מביא פירוש שלפיו השמחה כבר בזמן הגלות היא שמסבירה את הישועות הגדולות: היינו שמחים באמונה עוד לפני שראינו.
השמחה הזאת אינה צחוק מול סבל. היא סירוב למסור את הלב לייאוש.
הרב מזכיר את דברי השל״ה על „תשורי מראש אמנה”: ישראל יכולים לשיר מראש מכוח האמונה. הם מודים לא מפני שהם יודעים את צורת הישועה, אלא מפני שהם מכירים את טובו של המושיע.
זהו „זמני תודה ממשמשים ובאים”. בראש חודש תמוז אפשר לשאת תפילה על כל צרה, ולצדה משפט אמונה: השם טוב, הישועה בידו, וכבר עכשיו אינני עוזב את אהבתו.
ראש חודש תמוז אינו מבקש מאתנו לקרוא לחושך אור. הוא מלמד להביט בלבנה הנעלמת ולזכור שהיא עתידה להתחדש. הצרה אמיתית, אך גם הנהגת השם והיכולת שלו להצמיח ממנה ישועה אמיתיות.
כאשר אדם שר מתוך אמונה, הוא אומר להשם: אינני אוהב אותך רק לאחר שאני מבין. אני נאחז בטובך גם בדרך הנסתרת. אהבה כזאת אינה מבטלת את הדמעות; היא שומרת שבתוכן יישאר מקום לתקווה, לתפילה ולתודה העתידה.