ראש חודש הוא תחנת עצירה של תודה. מביטים בחודש שקיבלנו, אומרים הלל, ומבקשים על החודש הבא. בראש חודש אייר מתווספים אור האביב, ספירת העומר, בניין המקדש ורמזי רפואה.
הלבנה מתמעטת ונעלמת, ואז נולדת מחדש. עם ישראל נמשל לה, ובברכת הלבנה אנו אומרים שעתידים להתחדש כמותה. ראש חודש מאיר אפוא משהו מן הגאולה העתידה: גם אחרי מיעוט וחושך אפשר להתחדש.
השמחה בראש חודש איננה רק על לוח שנה חדש. היא הודיה על הבטחת השם שלא יעזוב את עמו ויחדש את אורו.
הרב מביא בשם רבי אביגדור מילר ששבת היא יום תודה על שבוע נוסף של חיים, וראש חודש הוא תחנת עצירה על חודש שלם של מתנות. האדם פותח כביכול את פנקסו, נזכר בחסדים, אומר הלל ואחר כך מבקש ב„יעלה ויבוא” על העתיד.
הסדר חשוב: לפני רשימת הבקשות, מכירים במה שכבר התקבל. ההודיה בונה אמון לקראת החודש הבא.
הגמרא במסכת ברכות מביאה את הפסוק „ברוך השם יום יום” בתוך הדיון על ברכת הירקות. רבי יהודה דורש: בכל יום תן להשם מעין ברכותיו. שבת מזמינה תודה על שבת, חג על החג, וראש חודש על חידוש החודש.
„בָּרוּךְ השם יוֹם יוֹם, יַעֲמָס לָנוּ הָאֵל יְשׁוּעָתֵנוּ סֶלָה”.
תהלים סח, כבמסכת סוכה נחלקו כיצד לברך כשיש לפני האדם מצוות רבות, והלכה כרבי יהודה שמברך על כל אחת בפני עצמה. המאירי מסביר שאין סתירה: גם חכמים מודים לעיקרון שכל דבר ראוי לברכה המתאימה לו; פירות האדמה נחשבים מין כולל אחד.
מכאן דרך בעבודת ההודיה: לא להסתפק תמיד ב„תודה על הכול”. לבחור בכל יום חסד אחד, לתאר אותו ולברך עליו באופן מיוחד.
בתורה אייר נקרא החודש השני. בספר מלכים הוא נקרא „חודש זיו”, ובו החל שלמה לבנות את בית המקדש. השם זיו מבטא אור, יופי ופריחה.
הרב מביא כמה הסברים: זיו השמש הנעימה שאינה חמה מדי; הניצנים הנראים בארץ; זיוום של ישראל לאחר שניזונו מן המן והתכוננו לקבלת התורה; וזוהר הפרחים והאילנות.
כל הפירושים מכוונים את העין החוצה: שמש, ניצן, אילן ועם המתכונן לתורה. חודש זיו מלמד שהעולם אינו רק רקע. היופי הוא הזמנה לראות את חסדי השם ולשיר עליהם.
מונה את חסדי ניסן ואת היציאה לחירות.
סופר לעבר מתן תורה ומבקש אור ורפואה.
כל ימי אייר מצויים בתוך ספירת העומר. מדי לילה מציינים יום נוסף בדרך אל מתן תורה. הספירה מלמדת שלכל יום יש תפקיד, ברכה והתקדמות משלו.
העומר עצמו הוא קורבן תודה על התבואה. כך החודש כולו עטוף בתנועה כפולה: תודה על השפע שכבר צמח, וציפייה לתורה שאליה אנו עולים.
ידוע הרמז בשם אייר: „אני השם רופאך”. הרב מוסיף שבחודש זה החל המן לרדת, מזון שנקרא „לחם אבירים” ושמר על ישראל במדבר. זיכרון המזון השלם נעשה רמז למסוגלות החודש לרפואה.
איננו מבטיחים תוצאה רפואית, אך אנו פונים אל רופא כל בשר בהודיה ובתפילה. מכירים בחסד הגוף ומבקשים שהחודש הבא יהיה חודש של בריאות, תורה ואור.
ל׳ בניסן הוא גם סיום וגם התחלה. אנו מודים על ניסן, על החירות ועל כל חסד פרטי, ומקבלים את אייר — חודש זיו, עומר, הכנה לתורה ורפואה.
„ברוך השם יום יום” מלמד שאהבה נבנית מפרטים. כשאדם נותן לכל יום את תודתו המיוחדת, הוא מגלה שהשם אינו רק מקור של טובה כללית; הוא מלווה אותו בכל שלב. ההכרה היומית הזאת הופכת את החודש כולו למסע של אהבת השם.