🎧 להאזנה לשיעור כאן באתר:
מי שחי אז זוכר. בל' אדר א', לפני כשנתיים, עמדה על עם ישראל גזרה קשה מאוד — קמה מדינית שביקשה לגזור, להשמיד, להרוג ולאבד את כל בני התורה: שכולם יעבדו, כולם ילכו לצבא, לעקור תורה מעם ישראל, לעקור את החינוך התורני — כל מה שאפשר, ביקשו לעקור. הפחד היה נורא. בכל מקום נתלו מודעות, יהודים אמרו תהילים, בכו ממש. סכנה גדולה ריחפה על כל העולם התורני — הישיבות, קצבאות הכוללים, קצבאות הילדים, קצבאות הישיבות — הכול היה בסכנה.
באותם ימים, כאשר החליטו שאף מי שאינו יוצא לצבא ייענש ויוכנס לבית הסוהר, וביקשו לעקור תורה מעם ישראל — נפל דבר בישראל: כל הציבור התורני התכנס יחד, כלל שבטי ישראל, אשכנזים וספרדים כאחד, בעצרת אמונים גדולה בכניסה לירושלים, לבקש רחמים מבורא עולם על עמו ישראל, על בני התורה. פעלו שם בנוסח האשכנזי ובנוסח הספרדי גם יחד, וכל הציבור התאחד סביב תפילה אחת גדולה.
והתפילה הועילה. אחרי כמה חודשים, נתן השם בליבו של אותו מנהיג הגזרה למרוד בראש הממשלה. הממשלה נפלה, ובחסדי שמיים עלתה ממשלה חדשה — וגם זה נס גדול, שהרי אותה ממשלה עמדה על מנדט אחד בלבד יותר משהיה למחנה שכנגד. רחמי שמיים גדולים היו עלינו, שהקדוש ברוך הוא ריחם והכול התהפך: הגזרות בטלו, קצבאות הכוללים חזרו, קצבאות הילדים חזרו, קצבאות הישיבות חזרו, וגזרת הגיוס מן הישיבות התבטלה.
איזה יום ראוי לקבוע להודיה לקדוש ברוך הוא על אותה הצלה גדולה, הצלה מ"המן" של דורנו? הדבר אינו פשוט, שהרי לא ברור באיזה יום בדיוק "נגמרה" הישועה — התהליך ארך חודשים. אבל לכאורה, יום שבו נערכה אותה עצרת תפילה גדולה — הוא היום המתאים ביותר לקבוע בו הודיה.
כאן טמון היסוד: כאשר אנו מבקשים לזכור באיזה יום לייסד הודיה לקדוש ברוך הוא על הצלת דורנו — "זֵכֶר עָשָׂה לְנִפְלְאוֹתָיו, חַנּוּן וְרַחוּם השם" — הרי לפי היסוד הזה, היום הנפלא הוא היום שבו התפללנו כולנו יחד. זהו יום מסוגל ביותר להודות בו לקדוש ברוך הוא על ההצלה מ"המן" של דורנו, ולזכור כמה חשוב לראות איך התפילה הועילה.
ולמה בכלל עשה הקדוש ברוך הוא זכר לנפלאותיו? "כי חנון ורחום השם" — הוא רוצה עוד לרחם עלינו, ואיך זוכים לכך? על ידי שנזכיר את העבר, נזכה על ידי כך לעוד ועוד רחמים. לכן, ביום גדול כזה, ראוי קודם כול לזכור ולהודות לקדוש ברוך הוא על הצלה שהייתה, ומתוך כך להתפלל גם על העתיד.
לא במקרה מתרחשת עצרת התפילה הזו סמוך לתחילת אדר, לימים שבהם "מכריזים על השקלים". כל כוחו של המן הרשע — הן בימי מרדכי ואסתר, והן ה"המן" של כל דור — נובע מהטענה: "יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים". מה, אם כן, הכוח שבו מנצחים את המן?
אחדות ישראל. הקדים הקדוש ברוך הוא לישראל את מצוות השקלים: כל אחד נותן מחצית השקל — לזכר שהוא רק מחצית, ורק כשמצטרפים כולם יחד קונים קורבן אחד. זהו הרוח של עם ישראל: כאשר מתכנסים כולם כאחד, יש בכוחם לעקור את המן הרשע. וכתוב על "הָמָן הָאֲגָגִי צֹרֵר כָּל הַיְּהוּדִים" — "צרר" כפשוטו, שהיה רשע צורר; אך דרשו חז"ל גם מלשון "צירוף": הוא כינס וצירף את כל היהודים למקום אחד. וכך גם ה"המן" של דורנו: בכוחו לצרור, לצרף בעל כורחם את כל היהודים יחד — וזהו בדיוק מה שהפך להיות הכוח שהביא לישועה, כשכולם התכנסו יחד להתפלל לבורא עולם.
אז ביום זה, המתעורר בו כל שנה אותו שפע שהיה אז, ראוי להתפלל שני דברים: ראשית, להודות לקדוש ברוך הוא על ההצלה שהייתה; ושנית, להתפלל על העתיד — שנזכה שוב להיות מאוחדים כל שבטי ישראל יחד, כשם שהיה אז, ושהקדוש ברוך הוא יעקור את הרשע מן העולם. שהרי אם רוצים לבקש על העתיד, צריך קודם כול להודות על מה שכבר נפל — על ה"המן האגגי" שנפל בעבר, ומכוח ההודיה על העבר זוכים לבקש ולקוות גם על העתיד.