כ״ט באב הוא ערב ראש חודש אלול. רגע לפני שמשה עולה להר לקבל את הלוחות השניים, אפשר כבר לשמוע את קריאת הקִרבה: „עלה אלי ההרה”. אלול אינו רק זמן של חשבון; הוא הזמנה לחדש את הברית עם השם.
הרב פותח בשמחה על בואו של אלול. הימים הללו מאפשרים לאדם להרגיש מחדש שאין טוב אמיתי מחוץ לקרבת השם. דברים רבים נראים טובים לשעה, אך הקשר עם הבורא הוא הטוב שנותן לכל השאר משמעות.
„דרשו השם בהימצאו” נאמר על עשרת ימי תשובה; הרב מביא מן ה„פנים יפות” שהקריאה „קראוהו בהיותו קרוב” מאירה כבר בחודש אלול. הקרבה מתחילה לפני ראש השנה, בהכנת הלב.
מועדי ישראל אינם רק זיכרון של מאורע עתיק. האור שהתגלה אז חוזר בכל שנה בזמן הזה: בפסח אור החירות, בשבועות אור מתן תורה, ובאלול אור הסליחה וחידוש הברית.
כדי לדעת מה אפשר לקבל באלול, חוזרים אל מה שאירע באלול הראשון: משה עלה להר והביא לישראל לוחות שניים, סימן שהקשר יכול להיבנות מחדש אחרי השבר.
„בָּעֵת הַהִוא אָמַר השם אֵלַי: פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לוּחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים, וַעֲלֵה אֵלַי הָהָרָה”.
דברים י, אלאחר חטא העגל נשברו הלוחות הראשונים. השם מצווה את משה להכין לוחות חדשים ולעלות. עצם הציווי הוא בשורה: החטא פגם, אך לא ביטל את האפשרות לשוב.
רש״י מביא משל למלך שהניח את ארוסתו בין השפחות, ויצא עליה שם רע. השושבין קרע את כתובתה כדי להגן עליה; לאחר שהתבררה נאמנותה אמר המלך: אתה קרעת — קנה נייר אחר, ואני אכתוב כתובה חדשה.
הלוחות הם שטר הברית שבין השם לישראל. הלוחות השניים מלמדים שאלול הוא זמן של „כתובה חדשה”: לא התכחשות לעבר, אלא תיקונו מתוך רצון לשוב ולהתקדש.
הרב מביא רמז מן ה„בני יששכר”: המילה „לי” בגימטרייה ארבעים, כנגד ארבעים הימים מראש חודש אלול ועד יום הכיפורים. כביכול השם אומר לכל יהודי: הרי אתה מקודש לי — בוא נחדש את הקשר.
הקדושה איננה ריחוק קר. היא ייחוד ונאמנות. האדם מפנה בלבו מקום להשם, והשם מקרב אותו ברחמים.
מי שמקדיש בימים האלה דקות להודיה עשוי לראות יותר חסדים. לא מפני שרק עכשיו השם מיטיב, אלא מפני שהלב נעשה ער לקרבתו. כתיבת חסדים, אמירת תודה ותפילה בכוונה הופכות את אלול מחודש מאיים לחודש של פגישה.
ההודיה מזכירה לאדם שהשם לא עזב אותו במשך השנה. מתוך הזיכרון הזה אפשר לבקש סליחה באמון ולבנות התחלה חדשה.
לפי החשבון שהרב מביא, בכ״ט באב נאמר למשה להכין את הלוחות, ובראש חודש אלול הוא עלה להר. היום שלפני העלייה הוא יום ההכנה: לפסול את האבן, להסיר את המיותר ולהיות מוכנים לקבל כתיבה חדשה.
גם בעבודת האדם יש הכנה. החלטה קטנה, זמן קבוע לחשבון והודיה אחת מפורטת יכולים להיות ה„לוחות” שעליהם ייכתב אלול.
ראש חודש הוא זמן של שמחה והודיה, וראש חודש אלול נושא בתוכו חודש שלם של קרבה. לכן ראוי להודות כבר בערב ראש חודש על ההזדמנות שהשם נותן: לשוב, להתנקות ולהתקרב.
השמחה אינה מסתירה את האחריות. היא נותנת כוח לשאת אותה. מי שיודע שהוא רצוי ואהוב יכול להודות על ההזדמנות, לתקן באמת ולעלות.
כ״ט באב עומד בשערם של ארבעים ימי הרצון. הלוחות הראשונים נשברו, אך השם קרא למשה להכין לוחות שניים ולעלות. זו תמצית התשובה: השבר אמיתי, וגם האפשרות לבנות מחדש אמיתית.
כשנכנסים לאלול מתוך הודיה על עצם הקריאה „עלה אלי”, הפחד נעשה געגוע והחשבון נעשה קשר. ההכרה שהשם רוצה בקרבתנו מולידה אהבה, והאהבה נותנת כוח לשוב אליו בלב שלם.