לפי החשבון המקובל בדברי חז״ל והראשונים, אדם הראשון נברא בא׳ בתשרי, היום השישי לבריאה; מכאן שתחילת בריאת העולם הייתה בכ״ה באלול. היום הזה מזמין אותנו לשאול את השאלה הראשונה של הבריאה: לשם מה נברא הכול?
„בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ” מתייחס ליום הראשון, כ״ה באלול. ראש השנה הוא יום בריאת האדם, אך העולם שהוכן עבורו כבר החל להיבנות שישה ימים קודם לכן.
הר״ן מביא שמנהג קהילת ברצלונה היה להתחיל סליחות בכ״ה באלול. כאשר הבריאה מתחילה מחדש, האדם מבקש לשוב אל תכליתה: להכיר את הבורא, לדבוק במידותיו ולחיות כמי שמקבל את עולמו כמתנה.
רבי חיים ויטאל פותח את „עץ חיים” בשאלה מדוע ברא השם את העולם. הוא מבאר שהבורא ביקש ששמותיו ומידותיו יתגלו: שיכירו אותו כרחום, חנון ורב חסד. בלי נבראים המקבלים רחמים, מידת הרחמים אינה מתגלה בעולם.
הרמח״ל מדגיש שהתכלית הראשונה היא להיטיב לנבראים. שתי התשובות משלימות זו את זו: השם מיטיב, ומתוך ההטבה אנו מכירים את טובו ומתקרבים אליו. התכלית איננה לקבל מתנות בלי לדעת את נותנן, אלא לחוות חסד שמוליד קשר.
הבורא מעניק חיים, עולם, יכולת ושפע.
הנברא מגלה מי היטיב עמו, מודה ומתקרב.
אדם איבד טלפון בחוף הים והתייאש ממנו. הוא קיבל על עצמו שאם יימצא, יכתוב את הסיפור בפנקס ההודיה ויודה עליו שוב ושוב. אדם אחר הבחין במכשיר בתוך פסולת והשיבו לבעליו. הישועה הפכה לא רק להשבת רכוש, אלא לגילוי של רחמים והשגחה.
אין בקבלה לפרסם הבטחה שיתרחש נס. ערכה בכך שהיא נותנת לישועה יעד רוחני: אם נקבל חסד, לא נשכח אותו ולא נייחס אותו לעצמנו בלבד.
אנו מבקשים ישועה כדי להודות, וההודיה מלמדת אותנו ללכת בדרכי השם: להיות גם אנחנו רחמנים, חנונים וגומלי חסדים. כך מעגל הבריאה מושלם — מקבלים הטבה, מכירים במיטיב ומעבירים את הטוב הלאה.
כ״ה באלול מחזיר אותנו אל היום הראשון של הבריאה ואל השאלה לשם מה נברא הכול. דברי רבי חיים ויטאל והרמח״ל מציירים מהלך אחד: טובו ושמותיו של הבורא מתגלים אל נבראים המסוגלים להכיר, להודות ולהידמות למידותיו. לכן ההודיה אינה תוספת צדדית לעולם; היא תשובת האדם לעצם קיומו. כשאנו מזהים בחיינו רחמים, חסד, סבלנות ושמירה וממשיכים אותם לאחרים, הבריאה מגיעה לתכליתה — הכרת הטוב מולידה דבקות ואהבת השם, והאהבה נעשית טוב המועבר הלאה.