במלאות שלושים להסתלקות הרב אהרן יהודה לייב שטיינמן, הרב אסף סיפורים המגלים קו אחד: גדלות שאינה מפסיקה לומר תודה. גם זיכרון השואה, חולשה וייסורים לא מחקו את הכרת החסד.
הרב שטיינמן היה מזכיר שכל משפחתו נהרגה בשואה והוא נשאר יחיד. על עצמו אמר בלשון יעקב אבינו: „במקלי עברתי את הירדן הזה”. הוא עבר את הים, והשם זיכה אותו להקים משפחה של בני תורה, חתנים ותלמידים.
הזיכרון הכואב לא הושתק, אך לצדו עמדה השתאות: מתוך עולם שנחרב צמח בית של תורה. ההודיה לא הכחישה את האובדן; היא זיהתה את החסד שבתוך ההמשך.
הוא הודה שוב ושוב על הספרים שזכה לחבר בגמרא, בחומש, במוסר ובתפילה. במיוחד הייתה לו חיבה ל„ימלא פי תהילתך” על סדר התפילה. הוא ציין שגדולים ממנו לא זכו להוציא ספרים, ולכן ראה בפרסום תורתו חסד שאינו מובן מאליו.
במקום לראות את הספרים כאנדרטה לעצמו, הוא ראה בהם שליחות שהשם מסר בידו. ככל שהשפעתם גדלה, גדלה גם חובת ההודיה.
הרב שטיינמן הודה על בניו, נכדיו וניניו שסייעו לו בזקנותו. אנשים רבים בגילו נותרו בלי עזרה כזאת, והוא לא התרגל אליה. גם אחרי נסיעה קצרה היה מקפיד לברך את המסיע ב„יישר כוח”.
רבי יצחק רוזנגרטן, שזכה לשמשו, העיד שבמשך שנים רבות ומאות או אלפי נסיעות לא זכורה לו אפילו פעם אחת שבה הרב לא הודה. פעם כבר התרחק מן המכונית, חזר לאחור במיוחד כדי לברך את המסיע.
הוא התבונן במהלך חייו ואמר שמיום הולדתו הוא מוקף חסדים. ניסיונות לשחררו מן הצבא הפולני לא הצליחו, ובסופו של דבר דווקא הדבר שנראה ככישלון יצר סיבה לברוח לשווייץ ולהינצל.
כך פירש את הנהגת השם: האדם רואה רגע אחד וממהר לשפוט, אך לפעמים הדרך שנראית קשה היא הדרך שבה מכינים לו הצלה.
כאשר הקריאה נעשתה קשה עליו, אמר מיד שאין לו טענות והוא רק מודה על החסדים: השנים שבהן לימד בכפר סבא ובישיבה קטנה של פוניבז׳, התורה שהרביץ והספרים שהוציא.
אין בדברים הוראה להתעלם מכאב. יש בהם עדות שאפשר לשאת את הכאב בלי להפוך אותו לכל תמונת החיים. ליד החסר עדיין עומד ים של חסד.
רבי יצחק לוינשטיין שאל בזמן מחלתו מה לעשות ברגע שאין כוח להתפלל. הרב שטיינמן הציע שכאשר יהיו דקה או שתיים של כוח, יאמר: „כל מה שהשם עושה — זה טוב, זה טוב, זה טוב”. הוא הוסיף שרגעים כאלה עושים שמחה גדולה לפני הקדוש ברוך הוא.
דווקא כשההודיה אינה קלה, היא נעשית ביטוי עמוק של אמונה: אינני מבין הכול, אך אינני עוזב את היד המוליכה אותי.
אדם שאל כיצד יוכל לשמוח בחג כשהוא סובל ייסורים. הרב שטיינמן השיב במשל: אם לאחר מכה נותנים לאדם פיצוי קטן, הוא עדיין חש בכאב; ככל שהפיצוי גדל, הוא מבין אחרת את מה שעבר. אילו ידע אדם את גודל השכר השמור על ייסוריו, מבטו היה משתנה.
אין זו הקטנת הייסורים, אלא הרחבת התמונה. החיים אינם מסתיימים ברגע הכואב, והשם אינו מקפח שכרה של שום התמודדות.
על הרבנית מסופר שבשנותיה האחרונות כמעט לא יכלה לאכול. יותר מן החיסרון באכילה הפריע לה שכמעט נשכח ממנה טעמה של ברכת המזון. געגועה לא היה רק לאוכל, אלא להזדמנות לברך ולהודות.
זהו בית שחי את „ימלא פי תהילתך”: מתנה נמדדת גם ביכולת להכיר בה ולברך עליה. ההודיה נותנת לחיים טעם עמוק מן הטעם הגשמי.
הרב שטיינמן לימד במעשיו שלא להתרגל. משפחה, תלמידים, ספר, מסיע שמביא עד הבית ודקה אחת שבה אפשר לומר „זה טוב” — כל אלה סיבות לעצור ולהודות.
ההתבוננות הזאת אינה פוטרת מעמל ואינה מוחקת כאב. היא מגלה שבתוך כל חיי האדם פועלת יד טובה. ככל שמכירים בחסדים, מתרבה האמון; ומן האמון צומחת אהבת השם שאינה תלויה רק בימים הקלים.