ביום פטירת החפץ חיים מתגלה מבט הפוך מן ההרגל: גדלות אמיתית אינה גורמת לאדם לדרוש יותר, אלא להרגיש שקיבל יותר. מפעל חיים של תורה נעשה בפיו רשימת חסדים שעליהם עדיין לא הספיק להשיב תודה.
רבי שלמה ברוודה סיפר הסבר ששמע על מאמר חז״ל שלעתיד לבוא הצדיקים נראים בעיניהם קטנים. ככל שאדם זוכה ליותר קרבת השם, תורה והשפעה, כך הוא מכיר יותר בגודל המתנה ומרגיש את עצמו בעל חוב.
בעיני העולם הצלחה עלולה להגדיל את תחושת ה„מגיע לי”. בעיני הצדיק היא מגדילה את ההשתאות: מדוע זכיתי? כיצד אשיב על כל הטוב?
רבי שלמה ברוודה סיפר ששמע מאדם מבוגר, שבצעירותו הסתתר פעם בחדרו של החפץ חיים. הוא שמע את החפץ חיים מונה לפני השם את הזכויות שקיבל: חיבור ה„משנה ברורה”, הספרים „חפץ חיים” ו„שמירת הלשון”, הישיבה והתלמידים. לאחר כל אלה שאל בכאב: כל כך הרבה נתת לי, וכבר זקנתי; מתי אספיק להשיב לך?
אין כאן ספירה של הישגים לשם כבוד עצמי. אותם מעשים עצמם נהפכים להוכחות לחסד השם. הצדיק רואה גם את המאמץ שלו כזכות שהעניק לו הבורא.
הרב מתאר את הניגוד בין אדם שעמל על ספר ומצפה שהשם ישלם לו על מאמציו, לבין החפץ חיים שהודה על עצם הזכות לחבר ספר. שניהם השקיעו כוחות, אך פירשו את המאמץ באופן הפוך: האחד בנה ממנו תביעה, והאחר בנה ממנו הודיה.
האדם אכן חייב לבחור ולעמול. אין הכרת החסד פוטרת אותו מן האחריות. אך ההצלחה, הכוחות, הזמן, האנשים שסייעו, הרעיון שהבשיל והסיוע מן השמיים אינם מובנים מאליהם. גם אחרי שהאדם עשה את חלקו, נשאר לו עולם שלם שעליו להודות.
חז״ל מלמדים שבלי עזרת הקדוש ברוך הוא האדם אינו יכול לעמוד מול יצרו. לכן גם אחרי מצווה גדולה ראוי לומר: תודה שזיכית אותי לרצות, להתחיל ולהשלים. כך ההצלחה אינה נעשית קיר של גאווה אלא דלת לקרבה.
מי שמייחס כל הצלחה לעצמו עלול להתעייף, להתגאות או לתבוע תמורה. מי שמכיר במתנה מתמלא שמחה. השמחה מקרבת אותו לעוד מצווה, מפני שהוא רוצה לשוב ולטעום את הקשר עם השם.
הודיה על מצווה אינה מקטינה את האחריות. היא מטהרת אותה: האדם ממשיך לפעול בכל כוחו, אך יודע שהיכולת לפעול היא חסד.
בפרשת הביכורים נאמר שלאחר ההשתחוויה באה השמחה בכל הטוב. הרב מביא את דברי אור החיים: כאשר האדם מכיר בבוראו ונכנע לפניו, הוא זוכה לשמוח בטוב האמיתי. ההודיה על הפרי אינה נעצרת בפרי; היא מוליכה אל מקור הטוב.
„וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי השם אֱלֹקֶיךָ. וְשָׂמַחְתָ בְכָל הַטּוֹב”.
דברים כו, י–יאמשה אומר לישראל: „ולא נתן השם לכם לב לדעת... עד היום הזה”. רש״י מפרש ש„לב לדעת” הוא לב להכיר את חסדי השם ולדבוק בו. ידיעה אמיתית איננה מידע בלבד; היא הכרה שמשנה את הקשר.
אפשר לדעת שהשם הוציא ממצרים ועדיין לחיות כאילו הכול מובן מאליו. „לב לדעת” מחבר את העובדה אל הרגש ואל הבחירה: אם השם נשא אותי, אני רוצה להישאר קרוב אליו.
כאשר ישראל ראו שספר התורה נמסר לבני לוי, הם באו בטענה: גם אנו עמדנו בסיני וקיבלנו את התורה; מדוע תהיה שמורה רק לשבט אחד? משה שמח על הטענה. רצונם הוכיח שהתורה יקרה להם, ובאותו יום אמר „היום הזה נהיית לעם”.
ההשתוקקות לתורה היא עצמה הכרת חסד. העם אינו מסתפק בכך שהתורה קיימת בעולם; הוא מבקש שהמתנה תהיה בידו, שילמד אותה ויחיה על פיה.
הסליחות נפתחות ב„אשרי” ובמזמור „תהילה לדוד”. לפני הווידוי והבקשה אנו אומרים פסוקים של שבח, מלכות, רחמים ופרנסה לכל חי. הסדר מלמד שאין רצים ישר אל רשימת הכישלונות; תחילה מעמידים את הלב מול גדלותו וטובו של השם.
הרב מביא בשם רבי אלימלך בידרמן משל: אדם ממהר, נתקל באדם מבוגר ופוגע בו. הוא מתנצל בקצרה וממשיך, אך אחר כך אומרים לו שהאדם שבו פגע הוא אחד מגדולי הדור. מיד הוא חוזר והתנצלותו עמוקה יותר. המעשה לא השתנה; הידיעה לפני מי עמד שינתה את משקל הפגיעה.
השבח לפני הווידוי מזכיר לנו לפני מי אנו עומדים. אך הרב מוסיף צד אוהב: כאשר בן מזכיר לאביו את הטוב ואת הקרבה שביניהם, מתעוררים הרחמים. הבן אינו מחניף; הוא חוזר אל אמת הקשר כדי שיוכל להודות באמת גם במה שפגם בו.
כך הסליחות אינן רק פחד מן הדין, אלא שיבה אל אב רחום. הניגון של „אדון הסליחות” מבטא את הביטחון שהדלת פתוחה, ושהמבקש סליחה אינו עומד לפני כוח זר אלא לפני מי שהיטיב עמו כל ימיו.
לכן „אדון הסליחות” יכול להיאמר בניגון ובשמחה. אין שמחה בחטא, אך יש שמחה באפשרות לשוב. השבח מיישר את המבט: השם נתן לנו חיים, תורה, מצוות ואף שער פתוח לתשובה.
באלול עלול אדם להביט רק במה שלא הספיק ולהגיע לשיתוק. דרכו של החפץ חיים מציעה התחלה אחרת: מנה תחילה את מה שהשם נתן בידך ואת הטוב שכבר זכית לעשות. אחר כך שאל בענווה כיצד להשיב.
ההודיה אינה אומרת שהכול הושלם. אדרבה, החפץ חיים מנה מפעלים עצומים ובכה שעדיין לא השיב דיו. אבל תחושת החוב שלו לא נולדה מאשמה חסרת תקווה, אלא מאהבה: מי שקיבל כל כך הרבה רוצה לתת בחזרה.
כך גם בקשת הסליחה נעשית מדויקת. איננו מבקשים רק להינצל מעונש; אנו מצטערים שפגענו בקשר יקר. ככל שאנו מכירים בטובו של השם, התשובה נעשית רצון לשוב אליו ולא רק לברוח מן הדין.
החפץ חיים מלמד איך להיכנס לימים האלה. במקום לספור רק חסרונות, מונים תחילה חסדים וזכויות שקיבלנו. ההכרה אינה מרדימה; היא מעוררת רצון להשיב באהבה.
מפעלו של החפץ חיים לא נעשה בעיניו תביעה לשכר, אלא סיבה להודיה. הוא ראה את התורה שכתב, את התלמידים שהעמיד ואת הכוחות שפעל בהם כמתנות מאת השם.
זהו גם השער לסליחות: לשבח, להכיר לפני מי אנו עומדים, לבקש סליחה ולשוב מתוך קרבה. כשאדם מגלה כמה השם מיטיב עמו — בגשמיות וברוחניות — לבו נעשה עניו, שמח ואוהב, והוא מבקש להשיב במעשה טוב נוסף.