🎧 להאזנה לשיעור כאן באתר:
הגמרא (תענית כה, ע"א) מספרת: רבי חנינא בן דוסא חזר הביתה בערב שבת, וראה את אשתו עצובה ליד נרות השבת - במקום שמן היא שמה חומץ בטעות, והנרות עומדים להיכבות. אמר לה רבי חנינא: "מִי שֶׁאָמַר לְשֶׁמֶן וְיִדְלֹק, יֹאמַר לְחֹמֶץ וְיִדְלֹק" - וכך היה: החומץ דלק כל השבת.
גמרא תענית כה, ע"אמבאר הצל"ח: המשפט "מי שאמר לשמן וידלק" מלמד יסוד עצום - כל המציאות של העולם, כל מה שאנו קוראים "טבע", זהו למעשה הקדוש ברוך הוא שהטביע כך את המציאות. ההבדל בין נס לטבע הוא רק שנס הוא דבר שקורה חד-פעמית, ואנו קוראים לו "נס", ואילו הטבע הרגיל - התרגלנו אליו, אך בעצם גם הוא נס אחד גדול!
מובא בשם הצל"חולפי זה, גם פך השמן שדלק ביום הראשון של חנוכה - הרי זה טבע, שהקדוש ברוך הוא הטביע: השמן דולק. אבל בעצם כל טבע הוא הנס המתמשך שהקדוש ברוך הוא רוצה שיהיה משהו קבוע. אז נס מתמשך אינו "יורד מדרגה" - הוא נשאר נס, רק שהתרגלנו אליו. ולפי זה, הנס בחנוכה הוא בעצם שמונה ימים שלמים - כי גם ההדלקה הרגילה ביום הראשון היא נס, רק שאנחנו מכנים זאת "טבע".
מזמור "שיר חנוכת הבית לדוד" מסתיים: "לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד וְלֹא יִדֹּם, ה' אֱלֹקַי לְעוֹלָם אוֹדֶךָּ". מדוע דווקא "לעולם"? אולי יש לרמוז: "לעולם" - מלשון "נעלם" - לרמז על הנס הנסתר, על הטבע שעליו אנו צריכים להתרגל להודות. יש להודות לקדוש ברוך הוא גם על הדברים הנסתרים והנעלמים - הדברים שנחשבים "טבע" ולא בולטים בעינינו כנס, אולי דווקא עליהם צריך להודות ביותר, כי אנו מתרגלים אליהם ונשחקת בנו התודעה שהם "מובנים מאליהם".
ולכן צריך שמונה ימים כדי לחדד בתוכנו את התחושה שבעצם הכל הוא נס אחד מתמשך שאליו התרגלנו - וזהו עניין "לעולם הודיה", להודות גם על הדברים הנעלמים והנסתרים.