י״ח באדר הוא יום פטירת בעל „יסוד ושורש העבודה”. יומיים לאחר מכן, בכ׳ באדר, חל יום פטירת רבי שלמה זלמן אויערבך. סמיכות הימים מחברת בין שני מאורות של הודיה: הספר שלימד להפוך כל הנאה להכרת הטוב, והפוסק הגדול שאמר כי בצעירותו היה „יסוד ושורש העבודה” ה„רבי שלנו”, וחי את הדברים במאור פנים ובשמחה.
מסופר שכאשר חיפשו תמונה רצינית של רבי שלמה זלמן לאחר פטירתו, התברר שכמעט בכל התמונות הוא מחייך. רק בתמונה שבה החזיק ספר תורה נראו פניו רציניות מחמת היראה. בהדרכה שנתן לאדם צעיר אמר בפשטות: אכול בזמן, ישן כפי הצורך, למד היטב — ותחייך.
החיוך לא היה קלילות. הוא צמח מחיים מאוזנים, מיראת התורה ומלב שהכיר טובה. אדם שרואה כמה קיבל אינו נשאר סגור בתוך חסרונותיו; פניו נפתחות אל הזולת.
שורש השמחה הוא ההודיה. כשאדם מונה את חסדי השם, המציאות אינה נעשית מושלמת — אך היא נעשית מוארת. הוא מגלה שבתוך חייו כבר מונחות סיבות רבות לחייך.
כאשר נולדה נכדתו, בתו הבכורה של חתנו, ביקש רבי שלמה זלמן להודות להשם. מאחר שלא תיקנו ברכה מיוחדת לסב על לידת נכדה, חיפש דרך לבטא את ההודיה. הוא הביא שני סוגי יין, בירך על הראשון „בורא פרי הגפן”, ועל המשובח ממנו בירך „הטוב והמטיב” לפי ההלכה.
המסר איננו להמציא ברכות שאינן מתוקנות. להפך: שומרים במדויק על ההלכה, ובתוכה מחפשים כיצד לתת מקום להודיה. ואם אין ברכה מיוחדת — אפשר לומר תודה במילים פשוטות.
בספר „הליכות שלמה” מובא שרבי שלמה זלמן הרבה ללמוד ב„יסוד ושורש העבודה” וזירז אחרים לעסוק בו. הספר לימד אותו שלא לעבור על הנאות החיים בשתיקה, אלא להפוך אותן לעבודת השם.
בעל „יסוד ושורש העבודה” מתאר כיצד נהג להודות גם בשעת הנאה שלא תיקנו עליה ברכה מיוחדת. הדוגמה שבספר עוסקת בשימוש בטבק, מנהג שהיה מקובל בתקופתו לפני שהסכנות הרפואיות נודעו ברבים. אין ללמוד ממנה היתר לעישון; את היסוד נכון ליישם כיום על הנאות בטוחות — כוס משקה, מנוחה, נוף יפה או שיחה טובה.
הוא כיוון לשתי הודאות. ראשית, תודה על הדבר המהנה שברא השם. שנית, תודה על כך שיש בידו להשיגו, בשעה שאנשים טובים ממנו חסרים אותו. ההודיה השנייה שוברת את תחושת ה„מגיע לי” ומולידה ענווה ורגישות לעני.
תודה על הטעם, היופי, המנוחה והכוחות שהשם טבע בעולם.
תודה שיש לי בריאות, זמן ואמצעים ליהנות מן המתנה הזאת.
רבי שלמה זלמן ובעל „יסוד ושורש העבודה” מלמדים שהכרת הטוב איננה שמורה לניסים נדירים. היא מתחילה ביכולת לראות כל הנאה פשוטה, את עצם הדבר ואת הכוח ליהנות ממנו, כחסד מדויק. מי שאהבת הבורא חיה בליבו מחפש דרך להשיב תודה ואינו עובר על המתנות באדישות. ממילא גם מאור הפנים כלפי הזולת מקבל שורש עמוק: אדם שמרגיש מוקף בטוב נעשה בעצמו מיטיב. כך חיי היום־יום כולם הופכים למפגש אוהב עם השם.