נפתח בסיפור של נס חנוכה פרטי, נס של מרן רבי אהרן יהודה לייב שטינמן זצ"ל, שהנהיג את דורנו. שם הסיפור הוא: השיר "יגדל" לזכר ההצלה. כיצד ניצל הרב שטינמן מן המוות בשואה.
הרב שטינמן למד בצעירותו בישיבה בקמניץ. כשהגיע לגיל עשרים ושלוש בערך, גיל שבו חייבים להתגייס לצבא, רצו לגייס אותו. הרב שטינמן, שנפשו חשקה בתורה, כמובן לא רצה להתגייס, וניסו בכל דרך לשחרר אותו.
הישיבה במונטרה שבשווייץ דאגה לו, ושלחה לו מכתב שבו הזמינה אותו אליה כמי שנצרך לפעולתה. בזכות המכתב הזה התאפשר לו לצאת מפולין לשווייץ, עוד לפני השואה. וכך ניצל הרב שטינמן מן השואה, וזכה להנהיג את דורנו.
כשהגיע הרב שטינמן לשווייץ, היה בודד ממש. הישיבה לא הייתה בעלת האופי של הישיבות שהכיר מנעוריו, ולא היה לו שם שום מכר או קרוב. בדידות נוראה. וגם לא ידע מה קורה עם הוריו ובני משפחתו. לא היה לו איש בעולמו.
שאלו אותו פעם: מה חיזק אותך במצב נורא כזה? וסיפר הרב שטינמן שפעם אחת, בליל שבת, נכנס לבית מדרש של יהודי אשכנז, יקים, והתפלל עמם. אחרי התפילה שרו את השיר "יגדל אלוקים חי" במנגינה ערבה.
הוא התחיל להתבונן במילות השיר, ובפרט במילים "ישלח לקץ ימין משיחנו לפדות מחכי קץ ישועתו". ואז נכנסה ללבו אמונה יוקדת: הוא אינו לבד. הוא נמצא עם הקדוש ברוך הוא, והקדוש ברוך הוא יפדה אותו מצרתו, אם רק ידבק בו ובתורתו. וזה חיזק אותו מאוד מאוד.
וגם עלינו להודות לקדוש ברוך הוא שהציל את מרן הרב שטינמן, ובזכות זה היה לנו צדיק כזה שהנהיג את דורנו. וזה גם לימוד גדול: גדול הדור, עשרות שנים אחרי ההצלה, עדיין שר בכל שבוע את שיר ההודיה שלו. הוא לא שכח.
הגמרא במסכת שבת שואלת "מאי חנוכה", מספרת את הנס, ומסיימת: "לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה".
שאלה ראשונה: למה נקרא חנוכה "יום טוב"? במה הוא יום טוב? אין בו איסור מלאכה, אין בו מצווה לעשות סעודה, לא לובשים בו בגדי יום טוב.
שאלה שנייה: מה פירוש "בהלל והודאה"? היה צריך לומר "קבעום ועשאום ימים טובים, להלל ולהודות".
שאלה שלישית: מהו כפל הלשון "קבעום ועשאום"?
מדייק השפת אמת דבר נפלא. איך נעשה חנוכה ליום טוב? בהלל והודאה. על ידי ההלל וההודאה בחנוכה, היום שלך נהפך ליום טוב. וזה לא עוד הלל והודאה כמו בכל השנה. בחנוכה אומרים הלל והודאה כזה שהלב נפתח, ונעשה מזה יום טוב.
ומהו כפל הלשון? אומר השפת אמת: "קבעום" - קבעו החכמים, והסכימו עמם למעלה, שהימים האלה יהיו קדושים לחנוכה. אבל להודות מכל הלב, שהלב ייפתח עד שאדם ירצה לשיר, להודות ולהלל, זה לא פשוט. צריך שהלב ייפתח. ובזה "עשאום": היה לחכמים כוח לעשות את הימים האלה, לפעול למעלה, שיהיו ימים שבהם הלב נפתח להודות לה'.
וכך אומר הפסוק בהלל:
כדי שהלב ייפתח כראוי להודות לקדוש ברוך הוא, היה דוד המלך אומר: "פתחו לי שערי צדק", שערי בית המקדש, "אבוא בם אודה קה". למה? כי הלב לא קל להיפתח לשיר. אבל בזמן שנכנסים לבית המקדש, הלב שר ומודה כראוי.
ולכן, אומר השפת אמת, מדליקים נרות חנוכה בפתח. לרמוז שבימים האלה יש בחינה של פתח הלב. "פתחו לי שערי צדק", ואז "אבוא בם אודה קה".
כתב הרמב"ם, והובא במשנה ברורה בתחילת הלכות חנוכה:
למה חנוכה הוא יום שמח? בדרך כלל "אין שמחה אלא בבשר ויין". אבל בחנוכה נפסק בהלכה שאין מצווה ואין חובה לעשות סעודות, אלא אם כן שרים בהן שירות ותשבחות, שאז הן סעודת מצווה. אם כן, מניין השמחה?
התשובה: על ידי ההודיה שלנו בחנוכה, היום שלנו נעשה שמח. כמו שנאמר בסוף פרשת ביכורים, פרשת ההודיה: "וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ". מבארים המפרשים: כשיהודי מודה לקדוש ברוך הוא, הוא נעשה שמח. יש בתודה שמחה ממילא. וחנוכה, שהוא הימים שבהם אנו מודים לקדוש ברוך הוא, ממילא הימים האלה שמחים.
כשמודים לקדוש ברוך הוא, רואים כמה טוב יש בעולם, והימים נעשים שמחים ומתוקים.
וכך נלמד מן הרב שטינמן: לכל אחד יש "יגדל" משלו. רגע שבו היה בודד, בצרה, ומצא את ה' לצידו. בחנוכה, כשהלב נפתח, זה הזמן להיזכר בו, ולשיר עליו. לא להגיד רק מילים של הודיה, אלא להודות ולהלל מכל הלב, עד שהיום כולו נעשה יום טוב.
ובימים האלה, כשנאמר בברכת מודים "ועל נסיך שבכל יום עמנו ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת", נעצור על המילים, ונתבונן בהן. כך נזכה שימי החנוכה יהיו לנו באמת "ימים טובים בהלל והודאה", ימי שמחה והלל, מתוך אהבה לאבינו שבשמיים שאינו עוזב אותנו לעולם, גם כשאנו בודדים בארץ רחוקה.