🎧 להאזנה לשיעור כאן באתר:
הערת עריכה: ספר זה מאחד שלושה שיעורים - "חודש טבת: טוב להודות להשם", "יום טוב של הודיה", ו"יום טוב של חנוכה" - השלושה סובבים סביב אותה דרשה בדיוק של השפת אמת על דיוק לשון הגמרא "קבעום ועשאום ימים טובים בהלל ובהודיה" (מדוע חנוכה נקרא "יום טוב" בלי דיני יום טוב רגילים, ומדוע "בהלל ובהודיה" ולא "להלל ולהודות"). כל שיעור מוסיף חומר תומך שונה - ולכן צורפו לספר אחד תלת-פרקי.
הגמרא (שבת כא, ע"ב) מסיימת את סיפור נס חנוכה: "לְשָׁנָה אַחֶרֶת קְבָעוּם וַעֲשָׂאוּם יָמִים טוֹבִים בְּהַלֵּל וְהוֹדָאָה". שואלים המפרשים: במה בדיוק חנוכה הוא "יום טוב"? אין בו איסור מלאכה, אין חובת סעודה, אין חובת לבישת בגדים לבנים - במה הוא נקרא "יום טוב"?
מבאר השפת אמת: "מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת, טוֹב לְהוֹדוֹת לַה'" - הפסוק לא אומר "חובה" להודות, אלא "טוֹב" להודות. כאשר אדם מודה לקדוש ברוך הוא מקירות ליבו, מתוך כוונת הלב - אין כמוה כדי להציף את הלב ברגשי שמחה והודיה. כאשר אדם מודה - הוא מרגיש טוב. וזהו פירוש "קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה": על ידי ההלל וההודיה, היום נהיה יום טוב - זהו הפירוש המילולי!
שפת אמת לחנוכההרמב"ם (הלכות מגילה וחנוכה ג, ג) משנה את לשון הגמרא: במקום "ימים טובים" הוא כותב "שְׁמוֹנַת הַיָּמִים... יְמֵי שִׂמְחָה וְהַלֵּל". הרמב"ם מלמד אותנו: כשמודים לקדוש ברוך הוא, היום נהיה יום שמח - השמחה וההודיה הולכות ביחד, כמו "מזמור לתודה... עבדו את ה' בשמחה". ולכן מברכים "חנוכה שמח" (ולא "חנוכה טוב") - כי בחנוכה כולנו מודים לה', וכשמודים - נהיים שמחים.
ומכאן טעם שם "טֵבֵת": כותב השפת אמת (חנוכה, תרנ"ג) שראש חודש טבת חל תמיד בתוך חנוכה, ומקבל את הארת הנרות על כל ימי החודש (כי "בראש תלוי כל החודש"). וכיוון שחנוכה הוא יום טוב מפני ההודיה, כל חודש טבת יונק מהארת ימי הטוב הללו - ולכן נקרא "טבת", מלשון "טוֹב לְהוֹדוֹת לַה'".
בגמרא (ברכות נח, ע"א) מובא הבדל בין אורח טוב לאורח רע: האורח הטוב אומר "כל מה שטרח בעל הבית, לא טרח אלא בשבילי" - ומודה על הכל. האורח הרע אומר "כל מה שטרח בעל הבית, לא טרח אלא בשביל עצמו" - ואינו מודה. מי צודק? באמת אף אחד לא יודע בוודאות בשביל מי טרח בעל הבית - אך האורח הטוב נהנה להודות על כל דבר, וזהו התענוג שלו, זהו היום הטוב שלו.
הגמרא (סנהדרין נט, ע"ב) אומרת: "שִׁדְרוֹ שֶׁל אָדָם שֶׁלֹּא מוֹדֶה - נַעֲשָׂה נָחָשׁ." מבאר ספר "מתוק האור": אדם שאינו מודה לקדוש ברוך הוא, כל מה שהוא אוכל בעולם הזה - זה אותו טעם, כמו הנחש שנאמר עליו "וְנָחָשׁ עָפָר לַחְמוֹ" - כל מה שהוא אוכל, טעם עפר. לעומתו, על המודה נאמר בישעיה "חַי חַי הוּא יוֹדֶךָ" - כפל הלשון "חי חי" מלמד שהמודה מלא חיות ושמחה.
גמרא סנהדרין נט, ע"ב; ישעיה לח, יטמספר הימים שבהם אומרים הלל שלם בברכה בכל השנה: פסח (יום אחד), שבועות (יום אחד), סוכות (שמונה ימים), חנוכה (שמונה ימים) - סך הכל 18 ("חי")! מי שמודה לקדוש ברוך הוא נקרא "חי" - חי בעולם הזה, וממשיך לחיות בעולם הבא, כמו דוד המלך שנקרא "חי" מפני שלא היה כמוהו בהודיה, ועליו נאמר "דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל חַי וְקַיָּם".
מסופר על אישה חולה במחלה קשה, שהרופאים אמדו את חייה בשישה חודשים, אך חיה בשמחה ואופטימיות תשע שנים נוספות - פי 18 ממה שאמדו לה! היא הייתה סמל ליכולת לראות את הטוב גם בתוך הקושי. ברמז: אדם שמודה לקדוש ברוך הוא, "חַי חַי" - חי כפול פי 18 ממה שמצפים ממנו.
מסופר על מורנו הרב שטיינמן זצ"ל, שניצל מהשואה בזכות שיחרור מפולין לשוויץ עוד לפני המלחמה. בהיותו שם, בודד לגמרי, ללא קרוב או מכר, ולא יודע מה עלה בגורל משפחתו - נכנס פעם בליל שבת לבית מדרש ושמע את השיר "יִגְדַּל אֱלֹקִים חַי" מושר בציבור. כששמע את המילים "וְאֵין יָחִיד לְפַדּוֹת מְחַכֶּה קֵץ יְשׁוּעָתוֹ", נכנסה בליבו אמונה יוקדת שהוא נמצא עם הקדוש ברוך הוא, ושה' יפדה אותו מצרתו. השיר הזה חיזק אותו במשך כל שנות הגלות, וזכינו שהיה למנהיג הדור.
מדייק השפת אמת בלשון הגמרא: מדוע "קבעום ועשאום"? לכאורה מספיק "עשאום ימים טובים בהלל ובהודיה" - מה מוסיף "קבעום"? אלא "קבעום" - החכמים קבעו והסכימו איתם למעלה שהימים יהיו קדושים. "עשאום" - הם פעלו שהלב יפתח באמת להודות. וזהו "פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק, אָבֹא בָם אוֹדֶה יָּהּ" - כשם שבבית המקדש נפתח הלב להודות, כך גם בחנוכה נפתחים הלבבות, ולכן מדליקים נרות חנוכה בפתח - לרמז לפתיחת הלב.
שפת אמת; תהלים קיח, יט-כא