יש שיר שנוהגים בני אשכנז לשיר בברית מילה ובשביעי של פסח: הפיוט "יום ליבשה" של רבי יהודה הלוי. באחד הבתים אומרים:
וכל מי שמכיר את המנגינה שר את המילים האלה בהתלהבות. אבל יש להבין את הנוסח. "ידידים רוממוך בשירה קדמוך", היה צריך לומר "בשירה רוממוך"! מה פירוש "בשירה קדמוך", שקידמו את פני ה' בשירה? ובספר "מעייני הישועה" מצאנו על כך פירוש נפלא, על פי שאלה של השל"ה הקדוש.
השל"ה הקדוש שואל שאלה עצומה: למה בשירת הים הפך הכתוב את הזכרים לנקבות, ואת הנקבות לזכרים?
אצל הגברים כתוב:
"השירה הזאת", בלשון נקבה. וכמו שאנו אומרים בהגדה של פסח: "ונאמר לפניו שירה חדשה", "שירה" ולא "שיר". ואילו על העתיד לבוא אנו אומרים: "ונודה לך שיר חדש על גאולתנו ועל פדות נפשנו". לעתיד לבוא יהיה "שיר", בלשון זכר. אבל בעולם הזה, ובשירת הגברים על הים, כתוב "שירה", בלשון נקבה.
ואילו בשירת הנשים כתוב:
"להם", במ"ם, ולא "להן", בנו"ן. כתב הכתוב על הנשים בלשון זכר. מדוע הפך הכתוב את הגברים לנשים ואת הנשים לגברים?
אומר השל"ה דבר נפלא: הייתה אצל הנשים מעלה גדולה משל הגברים. ומה היא?
אצל הגברים כתוב: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו. אז ישיר משה ובני ישראל". רק אחרי שראו את המצרים מתים על שפת הים, אז פתחו בשירה. עד אז לא שרו.
אבל אצל הנשים כתוב: "ותצאן כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות". ושואל רש"י: תופים אלה, מנין היו להן במדבר? ומשיב:
כלומר, בנשים הייתה אמונה שוודאי יעשה להם בורא עולם נס. הן היו בטוחות בקדוש ברוך הוא בבחינת "תשורי מראש אמנה". מרוב אמונה שהייתה בהן, כבר לפני שהיה הנס היו בטוחות שהקדוש ברוך הוא יעשה נס, והכינו את התופים לנס שיבוא. אבל הגברים, עד שלא ראו את הנס, לא שרו.
ואומר השל"ה: כאילו אמר הקדוש ברוך הוא: רק כשראיתם את מעשי ידי הטובים בים, אתם אומרים שירה? רק עכשיו אתם נזכרים לומר שירה? שירה צריך לומר כבר לפני שהנס קורה, "תשורי מראש אמנה". ולמה רק כשראיתם את מעשי ידי בים, רק אז אתם אומרים שירה?
שרו רק אחרי שראו את הנס. בעניין השירה היו בבחינת נקבה: חלשים, לא היה בהם כוח מספיק של אמונה מראש. לכן נכתבה שירתם בלשון נקבה.
הכינו את התופים והמחולות מראש, בטוחות שה' יעשה נס. בעניין השירה היו בבחינת זכר, חזקות באמונה. לכן נכתבו בלשון זכר.
עכשיו מובן למה הפך הכתוב זכרים לנקבות ונקבות לזכרים. עד כאן דברי השל"ה.
ולפי זה אומר בעל "מעייני הישועה": זה מה שאנו אומרים "ידידים רוממוך, בשירה קדמוך". ה"ידידים" הם אלה שאוהבים את בורא עולם, ובטוחים בישועתו ובכך שה' אוהב אותם. הם לא חיכו עד שתבוא הישועה. "בשירה קדמוך": עוד לפני הנס הם כבר קידמו את פני הקדוש ברוך הוא בשירה על הנס שיבוא, "תשורי מראש אמנה".
ולמדנו גם את מעלת הנשים, שמהן יש ללמוד את האמונה בישועת ה' שוודאי תבוא, ולשיר עליה מראש. לכן בעניין השירה הפך הכתוב את הנשים לגברים.
ונסיים בעוד רמז נפלא. בשיר המעלות אנו אומרים:
בגאולה יבואו הגויים ויאמרו: מה זה? כל כך הרבה ניסים עשה להם הקדוש ברוך הוא! מה מגיע להם כל כך הרבה? ואנחנו נאמר להם את התשובה: "הגדיל ה' לעשות עמנו". למה? "היינו שמחים". גם בגלות, גם בצרות, היינו שמחים. היינו בטוחים בגאולה העתידה, בטוחים בקדוש ברוך הוא שיעשה לנו ניסים, ולכן היינו שמחים. ולכן "הגדיל ה' לעשות עמנו". למה הגדיל ה'? כי "היינו שמחים" עוד קודם.
יהי רצון שבשביעי של פסח הבא עלינו לטובה נזכה ללמוד את האמונה בה' מן הנשים הצדקניות: להוציא את התופים כבר לפני, ולהכין את השירה מראש. ויזכה ה' את כולנו לבטוח בו בכל לבנו, ולקדם את פניו בשירה, עד שנזכה לשיר לפניו שיר חדש על גאולתנו ועל פדות נפשנו.