חכם ראובן שרבני חי שנים של מחלה וייסורים, אך תלמידיו ראו על פניו שמחה. הסיפורים עליו מלמדים שלא הייתה זו התעלמות מן המציאות, אלא דבקות עמוקה: רצון לפגוש את השם בפנים מאירות ולחיות באור האמת.
כאשר נבדק אם מחלה נוספת בגופו ממארת, היו תלמידי ישיבת יקירי ירושלים במתח והתפללו עליו. ביום שישי הגיע לישיבה כשהוא צוהל, פתח בשירת „יודו להשם חסדו ונפלאותיו לבני אדם”, והתלמידים הצטרפו לשירה ולריקוד.
כולם היו בטוחים שהתשובה טובה. רק לאחר שהתיישבו אמר להם שהבדיקה, לכאורה, אינה טובה.
כשהבחורים נבהלו וחלקם בכו, שאל מדוע הם עצובים. מרגע שקיבל את התשובה, אמר, ידע שבעוד זמן ייפגש עם הקדוש ברוך הוא. הוא שאל את עצמו כיצד יוכל להגיע לפגישה הזאת בפנים עצובות, וקיבל על עצמו להרבות שמחה ולפגוש את השם בחיוך. מן התלמידים ביקש שיעזרו לו להיות שמחים.
אין זו הוראה כיצד כל חולה חייב להרגיש. זהו גילוי של מדרגתו: הוא ראה את חייו ואת פטירתו בתוך קשר אחד עם השם.
בראש חודש אדר, כשהיה חלש ונעזר בכיסא גלגלים, עצר את המלווים ושאל שאלה הלכתית: חז״ל אומרים „משנכנס אדר מרבין בשמחה”, אבל הוא מרגיש שהוא כבר בשיא השמחה. כיצד יוכל להוסיף?
הסובבים חייכו, אך הוא הבהיר שהוא שואל ברצינות. אדם שסבל עשרות שנים, וכל תנועה הכאיבה לו, חיפש דרך לקיים עוד הידור של שמחה.
שמחתו לא הייתה תוצאה של גוף נטול כאב. היא נבעה מן הידיעה שהוא עומד לפני השם. כשמקור השמחה עמוק מן הנסיבות, אפשר לכאוב ובכל זאת לא לאבד את האור.
השמחה אינה תמיד רגש שבא מעצמו. לפעמים היא נאמנות: לבחור להאיר פנים מפני שהקשר עם השם יקר מן הקושי.
בעת ביקור בברזיל דיבר בשיעור על קדושת השבת. הוא אמר בגלוי שגם צדקות ותרומות אינן יכולות להחליף שמירת שבת, ואף הזכיר גביר גדול שהיה נוסע בשבת. הקהל נדהם מכך שלא חשש לומר אמת נוקבת.
למחרת נמנע מלגשת אל אותו גביר כאילו לא אירע דבר. כאשר הגביר שאל מדוע, חכם ראובן חזר והסביר לו ישירות את חומרת המעשה.
הגביר השיב שפגש רבנים רבים ואף אחד לא אמר לו זאת, ולכן חשב שמעשיו בסדר. באותו שבוע קנה בית סמוך לבית הכנסת ומאז חדל לנסוע בשבת.
אמת שנאמרת לשם שמיים עשויה להציל. היא דורשת אומץ, אך גם נקיות: לא לבזות אדם אלא לאהוב אותו די הצורך כדי לא להניח לו לטעות.
הרב קושר בין מידת האמת של חכם ראובן לבין שמחתו. בשם החזון איש הוא מזכיר שאין מקום לעצבות למי שמכיר את אור האורות של האמת. כאשר אדם אינו צריך להעמיד פנים ואינו בונה את חייו על כבוד, הוא פנוי לחיות לפני השם.
„הוֹד וְהָדָר לְפָנָיו, עֹז וְחֶדְוָה בִּמְקֹמוֹ”.
דברי הימים א טז, כזבמקומו ובמחיצתו של הקדוש ברוך הוא יש הוד, עוז וחדווה. ההודיה מקרבת את האדם; וכשהוא חי בקרבה, הוא מקבל עוז לעמוד באמת וחדווה להאיר גם בשעת קושי.
כך שלושת הסיפורים הם מהלך אחד: שמחה מול בשורה קשה, רצון להוסיף שמחה, ואמת שאינה נרתעת. כולם נובעים מן ההחלטה לחיות לפני השם.
חכם ראובן שרבני לא המתין שהכאב יחלוף כדי להודות. הוא שר עם תלמידיו, ביקש להוסיף שמחה ואמר אמת גם כשלא הייתה נוחה. חייו העידו שמקור השמחה יכול להיות הקשר עם השם עצמו.
כאשר האדם עומד באמת לפני אביו שבשמיים, הוא יכול להביא גם את כאבו בלי מסכה, ובכל זאת לזכור שהוא נמצא „במקומו” של השם. ההכרה הזאת נותנת עוז, חדווה ואהבה שאינה נשברת מן הניסיון.