מגילת תענית והגמרא מזכירות את י״ב באדר כ„יום טוריינוס”. אף שאין נוהגים בו כיום טוב לאחר ביטול מגילת תענית, סיפור היום נשאר שיעור גדול במסירות נפש, בהשגחה ובחובה שלא להשאיר את חסדי השם בלי קול.
בתקופת בית שני נקבעו ימים שבהם אירעו ישועות לישראל, ובהם נאסר להתענות ולהספיד. י״ב באדר נקרא יום טוריינוס בעקבות המאורע שאירע ללוליינוס ופפוס ולמלך הרשע שתפס אותם.
לאחר שבטלה מגילת תענית היום אינו נחוג כיום טוב. ואף על פי כן, הרב מדגיש שמאורע של השגחה אינו מאבד את משמעותו. הסיפור מעורר מחדש את האמונה שהשם מנהיג את עולמו ושכבוד שמיים עשוי להתגלות גם מתוך רגע קשה.
הרב מביא את היסוד ש„בימים ההם בזמן הזה”: כאשר מספרים את הנס ומודים עליו, אין משאירים אותו כעובדה עתיקה. הזיכרון נעשה כוח בהווה.
פרסום הנס אינו קסם ואינו הבטחה לנס חדש. הוא מילוי התכלית של החסד שכבר נעשה: שהאדם יכיר במי שהושיע אותו וירבה כבוד שמיים.
הרב מביא שתי דרכים שנמסרו על הרקע למותם. לפי דרך אחת, הועמדו בניסיון של מראית עין או קשר לעבודה זרה, והעדיפו למסור את נפשם ולא לתת מקום לחשוב שנטשו את אמונתם.
לפי פירוש רש״י במסכת תענית, נמצאה בת מלך הרוגה ועלילת דם הוטלה על היהודים. כדי להציל את הציבור כולו קמו לוליינוס ופפוס ואמרו שהם הרגו אותה, אף שלא עשו זאת. הם קיבלו עליהם את הגזרה למען אחיהם.
על לוליינוס ופפוס נאמר שאין כל ברייה יכולה לעמוד במחיצתם. מעלתם לא נבעה מכך שחיפשו מוות, אלא מכך שבשעת גזרה העמידו את חיי הרבים מעל חייהם.
טוריינוס ידע שאין בידו ראיה של ממש, ובכל זאת התכונן להרגם. מול כוחו של המלך עמד כוח אחר: הידיעה שהחיים והמוות אינם ביד בשר ודם בלבד.
טוריינוס לעג להם: אם אתם מוסרים נפש כמו חנניה, מישאל ועזריה, יבוא אלוקיכם ויציל אתכם כשם שהציל אותם מכבשן האש. ואם לא יקרה נס, טען, יהיה הדבר הוכחה נגדכם.
לוליינוס ופפוס דחו את ההשוואה. חנניה, מישאל ועזריה היו צדיקים הראויים לנס, ונבוכדנצר היה מלך „הגון” במובן מסוים; ואילו הם ראו את עצמם כחייבים, ואת טוריינוס ככלי שאינו ראוי שיתקדש שם שמיים על ידו.
הם הוסיפו שאם נגזרה עליהם מיתה, הרבה שלוחים יש למקום. אם המלך לא יהרוג, יכולים לבוא חיה, נחש או דרך אחרת. דבריהם שללו ממנו את אשליית השליטה: הוא אחראי לרשעותו, אך אינו מקור החיים ואינו אדון הגזרה.
אמונתם לא הייתה תלויה בכך שיתרחש נס גלוי. הם נשארו נאמנים גם כאשר ידעו שאפשר שהנס לא יבוא בדרך שקיווה המלך לראות.
הביטוי על נבוכדנצר מעורר תמיהה: כיצד מי שהחריב את המקדש נקרא הגון? הרב מביא את פירוש הבן יהוידע, שלצד רשעותו היה נבוכדנצר נזהר בכבוד השם כאשר ראה נס וידע לשבחו.
מסופר שכאשר נכתבה איגרת לחזקיהו המלך לאחר נס עמידת השמש, הוזכר חזקיהו לפני „אלוקי חזקיהו”. נבוכדנצר מחה שכבוד הבורא צריך להיכתב תחילה, ורץ להחזיר את השליח. לאחר שלוש פסיעות עצר אותו מלאך, ועל אותן פסיעות קיבל שכר של מלכות.
הרב מביא בשם הגר״א רמז לכך שגם ושתי, מצאצאיו, החלה ללכת אל המלך ולא השלימה — כנגד הפסיעה הרביעית שנבוכדנצר החל ולא השלים.
עוד מובא מעשה בחפץ חיים שנשאל כיצד אפשר לשלם לרשעים על מצוות בעולם הזה. הוא הסביר שמעשה שרשע עושה למען עצמו מקבל שכר מוגבל; אבל מעשה שנעשה באמת לכבוד השם גדול לאין שיעור. הדברים מדגישים עד כמה יקרה פעולה אחת שמרבה כבוד שמיים.
הרב לומד מן הבן יהוידע שנס מבקש אדם שיֵדע לשיר עליו. לפעמים האדם עצמו ראוי לישועה, ולפעמים הישועה פותחת פתח להרבות כבוד שמיים על ידי הסיפור וההודיה.
מכאן בא המנהג לומר בשעת צרה „אם אזכה לישועה אפרסם את הנס”. אין זו עסקה המחייבת את השם, אלא קבלה המחייבת את האדם: אם יינתן לי חסד, לא אשאיר אותו לעצמי ולא אתן לשכחה לכסות עליו.
טוריינוס הרג את לוליינוס ופפוס, ומיד לאחר מכן הגיע שליח מרומא והרג אותו במקום. בתחילה נקבע היום ליום טוב כדי לפרסם שיש דין ויש דיין ושנקמת הצדיקים לא נעלמה.
בהמשך בטלה שמחת היום, מפני שבאותו תאריך עצמו נהרגו הצדיקים. המורכבות נשארת: אין הופכים את מותם לשמחה, אך גם אין מניחים לנקמת הרשע ולהשגחת השם להישכח.
בתפילה אנו אומרים שהשם בראנו לכבודו. הרב מסביר שכבודו מתגלה כאשר מהללים, משבחים ומספרים את נפלאותיו. ההודיה הפרטית נעשית שליחות ציבורית: עוד אדם שומע ומתחזק, ועוד לב לומד לראות השגחה.
י״ב באדר קורא לנו לספר באחריות. לא להוסיף פרטים שלא היו, לא להבטיח הבטחות, אלא לומר אמת פשוטה על החסד ולהפנות את הכבוד אל השם.
יום טוריינוס מחבר מסירות נפש והשגחה. לוליינוס ופפוס לא התנו את אמונתם בנס גלוי; הם ידעו שהמלך אינו אדון חייהם, ומסרו את עצמם להצלת ישראל.
סופו של טוריינוס גילה שיש דין ויש דיין, אך הסיפור נשמר לא כדי להתענג על נקמה אלא כדי להרבות כבוד שמיים. כאשר אדם מספר אמת על חסד שקיבל, הוא מכיר במיטיב ומקרב גם אחרים להכיר בו. כך פרסום הנס נעשה דרך של אהבת השם.