בי״א בחשוון מציינים את יום פטירתה של רחל אמנו. זהו זמן להתבונן לא רק בדמותה של האם המבכה על בניה, אלא גם במתנה שנתן לנו הקדוש ברוך הוא: מקום שאליו יהודים עולים מדור לדור, שופכים את ליבם ומתקרבים לאביהם שבשמים.
התורה מדגישה שיעקב אבינו הציב מצבה על קבורת רחל, ומוסיפה: „הִוא מַצֶּבֶת קְבֻרַת רָחֵל עַד הַיּוֹם”. המילים „עד היום” מלמדות שהקבר נועד להישאר ידוע ונוכח גם לדורות הבאים.
פרק אהתורה מספרת על פטירתן של שרה אמנו ושל מרים הנביאה, אך אינה מדגישה שהוקמה מצבה על קברן. אצל רחל נאמר במפורש: „וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה עַל קְבֻרָתָהּ”. לפי הביאור המובא בש״ך על התורה, יעקב הציב את המצבה כדי שהמקום יהיה מוכר לבניה כאשר יצאו לגלות, וכדי שיוכלו להתפלל שם.
רחל אמנו נקברה בדרך, במקום גלוי, כדי שתהיה סמוכה לבניה בשעת צרתם. כאשר הם עוברים בדרך הגלות, היא כביכול רואה בצערם, מבכה עליהם ומעוררת רחמים. שני שבטים בלבד נולדו ממנה, אך במסירותה לאחותה היא הייתה שותפה בבניין כל בית ישראל, ולכן היא אם לכל האומה.
בעל „צרור המור” מדגיש כי „עד היום” רומז להמשך תפקידה של קבורת רחל עד היום הידוע — יום הגאולה. המצבה איננה רק זיכרון לעבר; היא סימן לתקווה שעדיין פועמת.
לפני כמה שנים התפתחה בגופי דלקת קשה. טיפולים שונים לא הועילו, והמצב הלך והחמיר. בבית החולים אמרו שנדרש אשפוז של שבוע לפחות. מאחר שלא הייתה מיטה פנויה, נשלחתי לביתי עד יום ראשון. ביום חמישי נסעתי לקבר רחל והתפללתי מעומק הלב. בדרך חזרה הרגשתי שינוי, ובימים הבאים הדלקת הלכה ונעלמה. ביום שבו הייתי אמור להתאשפז בדק אותי הרופא ואמר שאין עוד צורך באשפוז.
אין בסיפור הוראה לוותר על בדיקה או טיפול רפואי. אדרבה, הפנייה לרופאים נמשכה עד שהרופא אישר שהמצב השתנה. לצד ההשתדלות הרפואית, הייתה כאן חוויה אישית עמוקה של תפילה וישועה, וממנה נולדה הכרת הטוב להשם.
כעבור זמן סבל אחד מבני המשפחה מחום ממושך. בדיקות וטיפולים לא גילו את הסיבה, והרופא הציע אשפוז ממושך לצורך בירור. שוב נסעתי לקבר רחל וביקשתי: מי שענה לי בפעם הקודמת, יעזור גם היום. לאחר כמה ימים החום נעלם ולא חזר.
שני הסיפורים אינם באים להבטיח שכל תפילה תיענה בדרך שאנו מצפים לה. הם מלמדים שאין מצב שבו התפילה מיותרת. גם כאשר פועלים בדרך הטבע, יהודי יודע שיש לו למי לפנות, ושכל ישועה היא סיבה להודות.
בספר „ימי שמואל”, חלק ג, מתואר כיצד בעבר הנסיעה לקבר רחל הייתה כרוכה בקושי ובחשש. הנוסעים היו צריכים להצטרף לאוטובוס שעבר בבית לחם, לרדת באזור כמעט לבדם ולהתפלל בלי ציבור גדול סביבם. לעומת זאת, בדורנו זוכים רבים להגיע למקום בדרך מסודרת וקלה יותר.
עלינו להודות לא רק על האפשרות להתפלל, אלא גם על עצם הזכות להגיע אל המקום. מה שהיה קשה ומסוכן לדורות קודמים נעשה נגיש לאלפי יהודים המבקשים לשפוך את ליבם.
תפילה אפשר להתפלל בכל מקום. אולם לפעמים האדם זקוק להתעוררות מיוחדת. עצם ההחלטה לצאת מן השגרה, לנסוע למקום תפילה ולהקדיש זמן לבקשה — מעוררת את הלב ומעמיקה את הכוונה.
קבורת רחל בדרך אינה מקרה צדדי אלא הכנה לדורות: האם נשארת על אם הדרך כדי לבכות עם בניה וללוותם בגלותם. דברי הנביא, מסורת מקום הקבר ותפילות ישראל מתחברים לנקודה אחת — גם בדרך הארוכה אין הבנים נטושים, ותפילתם נשמעת. המקום הקדוש מעורר את הלב, אך מתנת התפילה אינה מוגבלת למקום; הבורא יתברך שומע אדם הפונה אליו בכנות בכל מקום. הידיעה שאנו מלווים ושיש לפנינו שער של תפילה מחזירה תקווה, ומתוך הביטחון בהקשבתו מתעוררת אהבת השם.