בי׳ בניסן נפגשים שלושה מאורעות: לקיחת קורבן הפסח במצרים, פטירת מרים הנביאה בשנת הארבעים, ומעבר הירדן בימי יהושע. הרב מחבר ביניהם דרך כוח השירה — תודה שמוציאה מעבדות ומכניסה אל הארץ.
בי׳ בניסן שלפני יציאת מצרים נצטוו ישראל לקחת שה לקורבן הפסח. עוד לפני הגאולה בפועל הם עשו מעשה של אמונה והכנה. הבית היהודי נעשה מקום שבו מצפים לישועה ומוכנים לעבוד את השם.
הלקיחה מלמדת שהודיה יכולה להתחיל עוד לפני השלמת הנס: בעצם האמון שהשם מוליך לגאולה.
בשנת הארבעים נפטרה מרים בי׳ בניסן. הרב מכנה אותה „אם השירה בישראל”, זו שלקחה את הנשים בתופים ובמחולות אחרי קריעת ים סוף.
ביום הזה עצמו, בדור הבא, עברו ישראל את הירדן ונכנסו לארץ. יהושע מציין שהעם עלה מן הירדן בעשור לחודש הראשון. כך יום פטירת בעלת השירה נעשה גם יום מעבר אל מקום שבו השירה עתידה להמשיך.
בזכות מרים ליוותה באר את ישראל במדבר. הרב מביא מדרש שלפיו הבאר הייתה נובעת כאשר שרו לה: „עלי באר, ענו לה”. המים והשירה נקשרו זה בזה — השבח פותח את המעיין.
„אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת: עֲלִי בְאֵר, עֱנוּ לָהּ”.
במדבר כא, יזמים מצויים בעומק, אך צריך לפתוח להם דרך. גם בלב יש שפע של חסדים וזיכרונות, ולעיתים הם מכוסים. השירה אינה ממציאה את הטוב; היא מעלה אותו מן העומק ומאפשרת לו להשקות את החיים.
מי שמתחיל לומר תודה מגלה עוד על מה להודות. המעיין נובע ככל שנותנים לו קול.
הרב מציין שהמן וענני הכבוד לא נכנסו לארץ באותה צורה שבה ליוו את ישראל במדבר, ואילו בארה של מרים מזוהה בדברי חז״ל עם מקום בים כנרת. הוא דורש את השם כנרת מלשון כינור: מקומה של מרים, שעוררה את ישראל לשיר, הוא במקום המעורר ניגון.
טבריה נקראת בדברי חז״ל „שטובה ראייתה”. כאשר רואים את הטוב אפשר לשיר. הראייה והקול מתחברים לעבודת הודיה שלמה.
לפני ברכת המזון אומרים בקהילות שונות „על נהרות בבל” או „שיר המעלות”. הראשון שואל: „איך נשיר את שיר השם על אדמת נכר”; השני מתאר את השיבה לציון: „אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה”.
ארץ ישראל מוצגת כמקום שבו השירה שבה למלוא קולה. הכניסה בי׳ בניסן אינה רק מעבר גאוגרפי, אלא פתיחת אפשרות לחיות לפני השם בארץ שנתן ולהודות עליה.
בתפילה אנו אומרים: „משה ובני ישראל לך ענו שירה בשמחה רבה”. הרב מביא מן האבודרהם שהלשון „לך ענו” מזכירה את שירת מרים, וה„שמחה רבה” מזכירה את התופים והמחולות של הנשים.
מרים לא שמרה את השירה לעצמה. היא הוציאה את הנשים אחריה. מנהיגות של הודיה אינה רק לדעת לשיר, אלא לתת לאחרים אומץ וקצב להצטרף.
י׳ בניסן מזמין לחבר את שלושת המאורעות: להכין את הלב לגאולה כמו בקורבן הפסח, להעלות את הבאר הפנימית כמו מרים, ולעבור את הגבול אל חיים של הודיה בארץ ישראל.
גם שיר קצר יכול לפתוח באר. מילה אחת של תודה יכולה להזכיר למשפחה שלמה שהשם מוליך אותה, ולהפוך יום רגיל ליום של גאולה פנימית.
כאשר רגלי הכוהנים נושאי ארון הברית נגעו במי הירדן, נעצרו המים היורדים מלמעלה והעם עבר ביבשה. המעבר הסתיים בי׳ בניסן, ערב תחילת החיים המעשיים בארץ.
„וְהָעָם עָלוּ מִן הַיַּרְדֵּן בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, וַיַּחֲנוּ בַּגִּלְגָּל”.
יהושע ד, יטהנס הראה לישראל שהשם עם יהושע כשם שהיה עם משה, והטיל יראה על עמי הארץ. הכניסה לארץ לא הייתה מהלך צבאי בלבד, אלא קיום הבטחת השם לעמו.
רבי שמואל הומינר, בעל „עבד המלך”, ביקש סמוך לפטירתו שיספרו לילדים את נס הירדן. נס שאינו מסופר עלול להיעלם מן התודעה; סיפורו מחזיר את נאמנות השם אל הבית.
המשנה מלמדת שהרואה מעברות הים ומעברות הירדן צריך לתת הודאה ושבח לפני המקום. הזיכרון נקשר אל הנוף: המקום שבו אירע הנס מעורר את הלב לספר ולהודות.
המקרא מציין שהמים עמדו הרחק, באזור „אדם העיר אשר מצד צרתן”. כאשר הזיהוי המדויק אינו ברור, מתעוררת שאלה הלכתית כיצד לברך.
שו״ת אור לציון דן במי שרואה קטע רחב של הירדן שבו נמצא ודאי מקום הבקיעה, אך אינו יודע להצביע על הנקודה. מחמת ספק ברכה מובאת הדרך לומר שבח בלי שם ומלכות; למעשה יש לשאול מורה הוראה.
גם כשאין מברכים בשם ומלכות, אין צורך לעבור ליד הירדן בלי מחשבה. אפשר לקרוא את פרקי יהושע, לספר לילדים ולהודות על הכניסה לארץ.
רבי אשתורי הפרחי חיבר שיר שבח על ראיית הירדן. הוא מזכיר את קריעת ים סוף, את בקיעת הירדן ליהושע ואת חצייתו בידי אליהו ואלישע. אלישע לא תבע נס מכוח עצמו, אלא קרא: „איה השם אלוקי אליהו”.
„לך אלוקי אתן אברך, ההלל השבח ואודה שמך”.
כפתור ופרח — שיר על ראיית הירדן, בנוסח שהובא בשיעוריום בקיעת הירדן מתאים לפתוח בסיפור הנס ובהודיה ורק אחר כך להביא את הבקשות. אין הבטחה שבקשה מסוימת תתקבל דווקא ביום זה, אך ההודיה מכניסה את התפילה למקום של אמונה וענווה.
כך נפגשים שני מקורות השירה של י׳ בניסן: באר מרים שמעלה מים כאשר שרים, והירדן שנסוג מפני ארון הברית. השירה זוכרת את העבר, והזיכרון נותן כוח לעבור קדימה.
מרים הנביאה לימדה את ישראל שהודיה אינה נשארת בלב. היא מקבלת קול, תוף ותנועה, ומזמינה אחרים לשיר. בארה מלמדת שכאשר עונים לשירה — המים עולים.
בקיעת הירדן מוסיפה לשירה את חובת הזיכרון. האבנים, הברכה על מקום הנס ושירו של רבי אשתורי הפרחי מבקשים שלא נעבור ליד חסדי השם ונשכח אותם. בי׳ בניסן אנו לומדים לראות את הטוב, לספר אותו לדור הבא ולתת לו קול. כך מתגלה הקשר עם נותן הארץ, המים והגאולה, ומתוך הקשר מתרחבת אהבת השם.