🎧 להאזנה לשיעור כאן באתר:
יש מחלוקת ראשונים בטעם תענית אסתר. טעם אחד, המובא במשנה ברורה: "בְּי"ג בַּאֲדָר, יְמֵי מָרְדֳּכַי וְאֶסְתֵּר, נִקְהֲלוּ הַיְּהוּדִים לְהִלָּחֵם בְּאוֹיְבֵיהֶם, בְּאוֹתוֹ יוֹם צָמוּ הַיְּהוּדִים וְהִתְפַּלְלוּ לְהַשֵּׁם שֶׁיּוֹשִׁיעַ מִצָּרָתָם - עַל כֵּן גַּם אָנוּ צָמִים בְּיוֹם זֶה". מטרת התענית - לזכור שהשם יתברך רואה ושומע כל אדם המתענה ביום צרתו, כמו שעשה לאבותינו בימים ההם.
טעם שני מובא בבית יוסף: התענית היא זכר לצום שצמה אסתר עצמה - "לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים... וְצוּמוּ עָלַי, וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים". ואף שאותו צום היה בניסן, ואי אפשר לצום בו, קבעוהו סמוך לפורים.
יש נפקא מינה גדולה בין שני הטעמים: לפי הטעם הראשון, צמים זכר ליום המלחמה עצמו. לפי הטעם השני, צמים זכר לצום של אסתר - זהו יסוד גדול בהכרת הטוב.
מספרי שולי מגילת "פורים שרגוסה" (מגילה שנכתבה על נס מיוחד שקרה לקהילה מסוימת) עולה שהיו קהילות שנהגו לצום יום לפני "פורים" המקומי שלהם, בדומה לתענית אסתר - למרות שלא היו במגילתם עצמה מקור לתענית. גם הרמב"ם, מסופר בספר "חרדים", היה צם באותו יום שקרה לו נס, ורק בערב היה עושה סעודה.
לכן קבעו את התענית יום לפני פורים, ולא רק ביום הפורים עצמו - כי הזיכרון של הצרה הוא התנאי המקדים להודיה השלמה על הישועה.
אותו יסוד נמצא במנהגים של יחידים ושל קהילות שקבעו לעצמם "פורים" על נס אישי - וצמו לפני כן, כדי שההודיה שלהם תהיה שלמה.