ט"ו באב הוא חג אצל כולם. כולם חוגגים בו את האהבה. יש מי שחוגגים בו אהבה בין איש לאשתו, ויש מי שחוגגים בו את האהבה שבין עם ישראל לקדוש ברוך הוא. מה הקשר בין שתי האהבות האלה? ומאיפה זה בא?
בימים האלה מלאים העיתונים מודעות: "תפילה לזיווג", "תפילה במקום קדוש", "שיעור לסגולה". והאמת היא שהיום הזה באמת מסוגל מאוד לזיווגים. זה לא סתם. יש דרכים רבות: אפשר להתפלל בעצמך, אפשר לתרום, אפשר לעשות דברים שמרבים אהבת ה' בעולם. כל אחד יחפש לעצמו דרכים. אבל קודם נלמד את היסוד. ולשם כך נפתח את המשנה, כי זה שמחפשים שידוכים ביום הזה אינו המצאה מודרנית.
יהודי אחד, שהייתה לו בת מבוגרת שטרם נישאה, שאל לפני ט"ו באב: "מה עושים?" ענו לו: בדיוק עומדים להוציא לאור את פנקס ההודיה, פנקס קטן שבו אדם רושם את החסדים שהקדוש ברוך הוא עושה עמו. הדפסה כזו עולה הרבה כסף, וכדי שהמחיר יהיה סביר צריך להדפיס בכמות. שבתך תתרום לזה. היא תרמה, ובתוך פחות מחודש זכתה להתארס. אין זו בדיחה. יש ברוך ה' טובה ביום הזה.
המשנה במסכת תענית מספרת על חמישה דברים שאירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז, ועל חמישה דברים שאירעו בתשעה באב. ומיד אחר כך היא עוברת לט"ו באב:
אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין... ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים.
שימו לב לעוצמה: את ט"ו באב מושיבים ליד היום הגדול ביותר בשנה, ליד יום הכיפורים. מכאן נבין על איזו עוצמה מדובר.
ומה עשו בנות ישראל? יצאו לחול בכרמים. "מחול" הוא עיגול. ודבר זה מופיע פעמיים בהיסטוריה. בים סוף: "וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת". ולעתיד לבוא, כשהקדוש ברוך הוא יעשה מחול לצדיקים, וכל הצדיקים יושבים סביבו בעיגול, כל אחד במרחק שווה מן המרכז. כותב בעל המאור ושמש, שכבר במצרים השיגו מעין מה שיהיה לעתיד לבוא. והבחורים היו באים לשם, וכל אחד מצא לעצמו שידוך. זה המקור: משנה מפורשת.
ובסוף המשנה מביא התנא פסוק משיר השירים:
(ודרך אגב, על שם הפסוק הזה נקרא הספר "צאינה וראינה", שחיבר רבי יעקב בן יצחק אשכנזי לפני מאות שנים. ספר מופלא על פרשת השבוע ואגדות חז"ל, שנכתב ביידיש, ונשים רבות בכל הדורות קראו בו בשבת אחר הצהריים. הוא תורגם לשפות רבות.)
והמשנה מפרשת את הפסוק: "ביום חתונתו – זו מתן תורה. וביום שמחת לבו – זה בניין בית המקדש, שייבנה במהרה בימינו".
"ביום חתונתו", זו מתן תורה. כאן מכוונת המשנה ליום הכיפורים, שבו ניתנו הלוחות השניים, הלוחות שנשארו לנו. לכן יום הכיפורים נקרא יום מתן תורה. "וביום שמחת לבו", זה בניין בית המקדש. אבל איזה יום זה? ומה הקשר לט"ו באב?
רש"י אינו מפרש כאן דבר. הברטנורא מבאר שגם זה יום הכיפורים, שבו נחנך הבית הראשון. אבל הדבר קשה: כתוב "ביום חתונתו" ו"ביום שמחת לבו", משמע שמדובר בשני ימים שונים. אם אני אומר לך "ביום ראשון וביום...", ברור שהיום השני אינו יום ראשון. והדבר נשאר תעלומה. רבים ניסו כוחם בפירושים.
בא רבי צדוק הכהן מלובלין, בספרו "פרי צדיק", ומגלה לנו שהדבר כתוב במשנה מפורשת. וכמדומה שהוא היה הראשון שזכה לגלות זאת. לא נמצא מפרש לפניו שגילה את זה. הוא פשוט שינה את ה"מנגינה" שבה קוראים את המשנה.
כולם קראו כך: "וביום שמחת לבו – זה בניין בית המקדש". פסיק. ואחר כך תפילה: "שייבנה במהרה בימינו, אמן". שואל רבי צדוק: בשום מקום בש"ס לא מצאנו שהמשנה מזכירה את בית המקדש ומסיימת בתפילה "שייבנה במהרה בימינו". משנה היא לא סידור. בסידור מתפללים, ובמשנה לומדים. אפשר לבדוק את כל מסכת יומה, שכולה עוסקת בבית המקדש, ולא תמצא אפילו פעם אחת שהמשנה מוסיפה "שייבנה במהרה בימינו". רק כאן.
אומר רבי צדוק פירוש נפלא: המילים "שייבנה במהרה בימינו" אינן תפילה, אלא ציון עובדה. המשנה באה להסביר מדוע שמחים בט"ו באב וביום הכיפורים. ביום הכיפורים, כי בו ניתנו הלוחות האחרונים. "וביום שמחת לבו", זה ט"ו באב, משום שזה היום שבו ייבנה בית המקדש השלישי. יש לקרוא הכל בנשימה אחת: "זה בניין בית המקדש שייבנה", כלומר, היום שבו עתיד להיבנות הבית.
אין הכוונה שקבעו תאריך, ושהמשיח לא יכול לבוא ביום אחר. המשיח יכול לבוא בכל יום, ואנו מחכים לו בכל יום שיבוא. אבל ט"ו באב הוא יום מסוגל מאוד לבניין בית המקדש. ייתכן שיתחיל להיבנות קודם, ושחנוכת הבית תהיה בט"ו באב. יש אפשרויות רבות, ואין לנו מושג מה בדיוק יהיה. אבל זה היום.
ולפי דברי רבי צדוק מתורצת קושיה הלכתית נפלאה. השולחן ערוך פוסק שט"ו באב הוא יום שמח: אין אומרים בו תחנון, ואפילו חתן ביום חופתו אינו מתענה בו.
ושואלים המפרשים: הייתה "מגילת תענית", רשימה של ימים טובים רבים שהיו לעם ישראל, על כל מיני ניסים, בעיקר בימי החשמונאים. בכל פעם שניצחו את אויביהם, קבעו יום של הודיה. ואמרו בגמרא שאחרי החורבן "בטלה מגילת תענית". אין חוגגים עוד אף יום מהם. מה נחגוג? הכל נחרב. אם כן, למה ט"ו באב לא בטל? הרי גם רוב הטעמים שלו כבר אינם שייכים לנו.
מתרצים המפרשים: מגילת תענית היא ברייתא, ואילו ט"ו באב מופיע במשנה. רבי, שחי אחרי החורבן, ייחד את היום הזה. זו הגדרה הלכתית נכונה, אבל נשאלת השאלה: למה? מה ההבדל?
הם הודיה על העבר. וכשהעבר נמחק, כשהמקדש חרב וכולם גלו, על מה נודה? מה שהיה, היה, ונגמר.
הוא הודיה לא רק על העבר, אלא גם על העתיד: על בית המקדש שייבנה במהרה בימינו. ועל העתיד אפשר להודות גם היום.
מה עושים בט"ו באב? ביום הזה תיקנו חז"ל את הברכה הרביעית שבברכת המזון, "הטוב והמטיב". היא נתקנה כהודיה לה' על הרוגי ביתר, שניתנו לקבורה ולא הסריחו, אחרי שבע שנים שהיו מוטלים על פני השדה. ביתר הייתה עיר ענקית. הרומאים לא הצליחו לכבוש אותה זמן רב, וכשכבשו אותה, מרוב זעם הרגו את כולם ולא השאירו דבר. וכאות נקמה, אפילו לקבור אותם לא הניחו. וזה קרה בתשעה באב, יום שמסוגל לפורענות, שבו אירעו צרות רבות לעם ישראל לאורך הדורות.
אחרי שבע שנים עלה מלך חדש, ושכנעו אותו להתיר לקבור את ההרוגים. באו לשם, ולא האמינו: כל המתים נשארו שלמים. בארץ ישראל החמה, תחת השמש, שבע שנים! היו כאן שני ניסים: שהמלך התיר לקבור, ושכולם נשארו שלמים. ובאותו היום ממש, בט"ו באב, תיקנו את "הטוב והמטיב".
ויש כאן רמז מעניין: בנוסח האשכנזי של הברכה, כשסופרים את הדברים שאנו מבקשים, "לחן ולחסד ולרחמים ולרווח, הצלה והצלחה, ברכה וישועה, נחמה, פרנסה וכלכלה, ורחמים וחיים ושלום, וכל טוב", יוצאים בדיוק חמישה עשר. והמילה החמישה עשר היא "טוב". הרי לך רמז: ט"ו, טוב. טוב אב.
אבל יש כאן שאלות גדולות:
התשובה היא שט"ו באב הוא התיקון של תשעה באב. בתשעה באב יושבים על הרצפה כאבלים, וכעבור שבעה ימים קמים מן השבעה. מתי זה? בט"ו באב.
בתשעה באב חטאו ישראל בחטא המרגלים, שמכוחו נגזרה עליהם בכייה לדורות. ומה היה חטא המרגלים? שעם ישראל לא האמינו שה' טוב ומטיב ורוצה בטובתם. כך כתוב: "וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה לֹא הֶאֱמִינוּ לִדְבָרוֹ". ומבאר הנצי"ב: לא האמינו לדברו, למה שאמר שהוא אוהב אותם ורוצה בטובתם. ובתורה כתוב: "וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". הם חשבו שבורא עולם אינו אוהב אותם. בכיתם? אז תבכו. בדרך שאדם רוצה לילך, בה מוליכים אותו.
לכן תיקון החורבן הוא "הטוב והמטיב". לא סיפור על ביתר, אלא הכרזה שבכל יום ויום ה' טוב ומטיב לנו. זה מה שהיה חסר בתשעה באב, וזה מה שבונה את הבית.
בט"ו באב הראשון בהיסטוריה התברר לעם ישראל שה' מחל על חטא המרגלים. לפי אחד הפירושים, אלה שהיו צריכים למות בשנה הארבעים לא מתו. בכל שנה היו חופרים קברים, ושוכבים בהם בליל תשעה באב, ובבוקר היו קמים מי שנשארו חיים. ובשנה הארבעים קמו כולם. חיכו למוות, והוא לא הגיע. וחזר הדיבור אל משה. תארו לעצמכם את השמחה. מסתבר שעשו באותו יום הודיה עצומה לה', שניצלו ממוות לחיים, ולא ישנו כל הלילה.
והפעם השנייה בהיסטוריה: ביתר נחרבה בתשעה באב, ובט"ו באב ניתנו הרוגיה לקבורה. נס עצוב, אבל סוף סוף: אפשר לקבור אותם, וכולם שלמים.
פעמיים בהיסטוריה, החורבן של תשעה באב נתקן בט"ו באב. זה חשוב מאוד לזכור.
ומכאן מובן הקשר בין ט"ו באב ליום הכיפורים. שני חטאים גדולים יש לעם ישראל בתורה: חטא העגל וחטא המרגלים. חטא העגל היה בי"ז בתמוז. משה רבנו עלה ארבעים יום, ושוב ארבעים יום, ושוב ארבעים יום, וביום הכיפורים התכפר החטא: "וַיֹּאמֶר ה' סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ". ומאז יום הכיפורים הוא כפרה לדורות. וחטא המרגלים היה בתשעה באב, והתכפר בט"ו באב.
ועכשיו נבין: אם פעמיים בהיסטוריה כל חורבן שקרה בתשעה באב נתקן בט"ו באב, מתי ייגמר החורבן של הבית השני, שחרב בתשעה באב? בט"ו באב. זה חשבון פשוט. כך ידעה המשנה שהבית השלישי ייבנה בט"ו באב. מי שמבין מה זה ט"ו באב, מבין למה הוא היום המסוגל ביותר לבניין הבית השלישי.
ולמה היום מסוגל לשידוכים? נחזור לפסוק: "ביום חתונתו וביום שמחת לבו". הפסוק מדמה את שמחת הגאולה, את בניין הבית השלישי, ליום שמחת לבו של החתן. ובנות ציון הן עם ישראל.
החתן והכלה אינם רק משל לקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל. בשיר השירים נמשלה אהבת ה' לעמו לאהבת איש ואשתו, לא רק כדי להמחיש את אהבת ה' לעמו, אלא גם כדי ללמד אותנו שיש בידינו אמצעי להשפיע ולחזק את האהבה הזו. במשל רגיל, אם אומרים לך שפלוני דומה לך, אין זה אומר שכשאתה מתחתן גם הוא מתחתן. אבל כאן זה לא משל סתם. זה בנוי זה כנגד זה.
כשעושים חתונה כאן למטה, היא מעוררת למעלה. היא גורמת מעין גאולה. לכן מברכים בחתונה "שהשמחה במעונו", ואומרים "שוש תשיש ותגל העקרה בקיבוץ בניה לתוכה בשמחה". בחתונה יש מעין גאולה.
וט"ו באב הוא בדיוק ההפך: יום שבו מתעוררת מאוד אהבת הקדוש ברוך הוא לעם ישראל, יום שמסוגל לבניין הבית. וממילא, כמו שהקדוש ברוך הוא מתעורר ביום הזה למצוא את כלתו, כנסת ישראל, כך כל חתן יכול למצוא את כלתו.
לכן בזמן המשנה היו כל הרווקים יוצאים לחפש שידוכים ביום הזה. וכך גם מסופר בספר שופטים על שבט בנימין, שהלכו אל המחולות בשילה: "הִנֵּה חַג ה' בְּשִׁלוֹ מִיָּמִים יָמִימָה". ושילה היה מקום המשכן. מי שקרוב יותר לבית ה', מרגיש יותר את ההשפעה של היום הזה.
המשנה קראה לט"ו באב "יום טוב", אבל לא קבעה בו הלכות מעשיות. השאירו לכל אחד למצוא לבד את דרכו. יש שמתפללים על הזיווג, יש שעושים לימוד בליל ט"ו באב, ויש שמחפשים רעיונות אחרים.
הנהגה אחת טובה אפשר לומר: ברכת "הטוב והמטיב" נתקנה ביום ט"ו באב, כמפורש בגמרא במסכת ברכות. לכן כדאי לאכול לחם ביום הזה, ולומר את ברכת "הטוב והמטיב" לאט. לחשוב על כל הטובות שה' עשה, ולבקש: "הוא הטיב, הוא מטיב, הוא ייטיב לנו", וכשמגיעים לחמש עשרה הבקשות, לכוון בכל אחת מהן, עד שמגיעים ל"כל טוב". ביום הזה מתעוררת אהבת הקדוש ברוך הוא לעם ישראל, והברכה מסוגלת מאוד.
ונוסיף לסיום: זה לא לחינם שהיום נקרא "ט"ו באב", אותיות "טוב אב". ביום הזה מתגלה טובו של האב, ובו מתקנים את ברכת "הטוב והמטיב". ועוד דבר יפה: הקול החמישי הוא קול ההודיה, ובית המקדש נקרא במקרא "הוד". והלבנה מגיעה למלואה בט"ו בחודש החמישי, חודש אב. היום שבו הלבנה מלאה בחודש החמישי הוא היום המסוגל לבניין בית ההודיה, בית המקדש, שבו שרים ומודים לקדוש ברוך הוא, במהרה בימינו.