הרמב"ם כותב על נר חנוכה: "מצווה חביבה היא עד מאוד". שואל הגאון רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל: מה ראה הרמב"ם להתפעל ולהדגיש דווקא כאן שהמצווה "יקרה וחביבה"? הרי כל המצוות יקרות וחביבות!
מתרץ: כל הניסים האחרים - יציאת מצרים, קריעת ים סוף, מתן תורה, ענני הכבוד במדבר - היו בתקופה של "גילוי פנים", כשה' האיר פניו לעם ישראל בגלוי, ועם ישראל ראה נס אחר נס בבהירות. גם נס פורים, אף שהיה בתקופת גלות וחושך, היה נס "מלובש" בדרך הטבע - מרדכי ואסתר, השתלשלות מדינית. אבל חג החנוכה היה בתקופת בית שני, בזמן שעבוד והסתר פנים גדול - ודווקא שם "זרח" אור ה' בנס גלוי לגמרי, מעל הטבע: פך שמן ליום אחד שהספיק לשמונה.
וכאן, בעצם, הראה לנו הקדוש ברוך הוא: "עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה", וגם "בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם" - שגם במצבים החשוכים ביותר, ה' איתנו. זו הסיבה שהמצווה "חביבה עד מאוד" - כי היא מלמדת אותנו שגם בחושך יש אור, שגם בהסתר פנים - יש גילוי פנים.
לכן קבעו את החג במטרה "להלל ולהודות" - כלומר, ללמד את האדם לתפוס את הנקודות הטובות שיש לו גם במצב של חושך. זה מה שנותן אור גדול לראות שהקדוש ברוך הוא מלווה אותך גם בחשכה שאתה נמצא בה, גם "בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי". החג הזה מסוגל לתת כוח לכל השנה - כי החגים שחכמים קבעו לדורות טומנים בהם אור גדול ועוצמה אדירה.
ולכן דווקא בזמן החושך, בדברים המעיקים על הנפש, באכזבות שיש בחיים - צריכים להתאמץ בהלל והודיה, לתפוס תמיד את הנקודות הלבנות במסך השחור, ולראות שהשם איתנו תמיד.