🎧 להאזנה לשיעור כאן באתר:
בהלל אנו מנענעים את הלולב בשלושה מקומות: ב"הודו לה'" שבתחילת ההלל, ב"הודו לה'" שבסופו, וב"אנא ה' הושיעה נא". בכל אחד מהמקומות הללו מנענעים לשש רוחות - ארבע רוחות השמים, ולמעלה ולמטה. שלוש פעמים כפול שש נענועים - יוצא שמונה עשר, שהוא בגימטריה "חי".
מספר זה אינו מקרי: מי שהוא "חי" - הוא זה שמהלל את הקדוש ברוך הוא. החיות האמיתית של האדם מתבטאת בהילול ובהודיה, וזהו שנאמר בהלל עצמו "לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָהּ" - ההילול שייך דווקא לחיים.
לכאורה יש כאן קושיה: הלוא חז"ל מלמדים אותנו במקומות רבים שגם הצדיקים שנפטרו ממשיכים "לחיות" ולהלל את הקדוש ברוך הוא, כמו שנאמר "יִרְנְנוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם". ואם כן, כיצד אומר דוד המלך "לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָהּ"?
מבאר המדרש תנחומא (סוף המדרש): הצדיקים, אף על פי שהם מתים, נקראים חיים - "כִּי בֶן יְהוֹיָדָע בֶּן אִישׁ חַי". והרשעים, אפילו בחייהם, קרויים מתים. מדוע? רשע בחייו חשוב כמת - שרואה חמה זורחת ואינו מברך, רואה אור שוקע ואינו מברך, אוכל ושותה ואינו מברך. אדם שאינו יודע להודות לקדוש ברוך הוא - הוא בבחינת מת, גם בעודו בחיים.
מדרש תנחומא, סוף המדרשמתברר אפוא כי "החיים" וה"מתים" בפסוק זה אינם עניין גופני אלא עניין נפשי: מי שמכיר את הטוב ומודה עליו - הוא החי האמיתי, שממשיך להלל את ה' גם לאחר פטירתו. ומי שאינו מכיר טובה ואינו מודה - הרי הוא כמת, גם בהיותו חי. וזהו הרד"ק המבאר: "לא המתים" - הכוונה לרשעים, שבעוונם קיצרו את חייהם משלא הכירו את אדונם.
מכאן היסוד הגדול: כל אדם החפץ בחיים אמיתיים - חייו תלויים במידת ההודיה שבליבו. "וַאֲנַחְנוּ נְבָרֵךְ יָהּ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם" - מי שמברך ומהלל בעולם הזה, מובטח לו שימשיך להלל גם לעולם הבא.